נכון שבכל סרט אמריקאי רואים את הלידה כסאגה מזעזעת של קללות וצרחות ואז כמה סצנות אחרי, ההורים המאושרים אוחזים בתינוק והאם מניקה - כולה מאופרת וזוהרת והתינוק בכלל נראה בן שנתיים לערך?

אז ככה זה לא היה.

כשהיתי בשבוע 36 וצ'ופצ'יק ואחרי שתוצאות דם מסויימות הגיעו עם ערכים גבוהים, קפצתי לרופאת המשפחה (שעתיים המתנה), ששלחה אותי למוקד (ארבע שעות המתנה, לא צוחקת) ומשם הד"ר שלח אותי למיון (ארבע שעות), כשהוא מכריז שאולי יזרזו את הלידה כבר באותו יום. במיון עדכנו אותי שאני בשבוע מוקדם מדיי ושלחו לאשפוז במחלקת טרום יולדות - שם נתקעתי כמעט שבוע, מקללת כל רגע של מוניטורים שלא נתנו לי לישון בלילה, רופאים אפטיים ובהלה גמורה.

לונג סטורי שורט (וזה היה לונג אז הל ומלווה בהרבה דמעות) קיבלתי זירוזים על גבי זירוזים, קיללתי עוד קצת, בכיתי עוד הרבה ואיכשהו נשלחתי לחדר הלידה - שם חוברתי לפיטוצין. עכשיו להדיוטים ביננו, פיטוצין הוא זרז שמקפיץ פתאום את הצירים לשיא בלתי נסבל, כשאת קשורה למיטה עם מוניטור ואסור לך לזוז. זה השלב שבו פחות או יותר צרחתי מכאבים, כשבין ציר לציר מבקשת סליחה מרפי על שאני מפדחת אותו (חינוך רוסי אחרי הכל).

בסופו של דבר קיבלתי אפידורל ושקט ירד על הארץ, ודי מהר כבר יצא לו האפרוחון לאויר העולם - קטן בחצי קילו מהערכות ומושלם כמו שרק הורים של פעוט יכולים לחשוב.

31.12 - המתנה הכי נפלאה שאפשר לקבל לשנה החדשה.

פחדתי נורא מדכאון אחרי לידה, מחוסר אהבה לפצפון, מחוסר יכולת להניק... איכשהו ברגע שראיתי אותו הלב התמלא בכזה אושר (ודמעות, דה) ואהבה שכבר לא היה אכפת מכלום. עד עכשיו כל מה שבא לי זה להחזיק אותו בידים ולהגן עליו ולהרגיש אותו. בכל מקרה, זה גם בערך מה שאני עושה כל היום (מי צריך לאכול או ללכת לשירותים?   ).

טוב, אז אמא'לה טרייה ופעוט אחד הגענו למחלקת היולדות - שם הסתבר שיש לחץ מטורף ובחדר של מטר על מטר (כשההגזמה פה היא קלה ביותר) המיועד לשתי מיטות בלבד, דחסו אותי במיטה נוספת במעבר והשאירו להתייבש.

כשהאהוב רצה ללכת הביתה - הסתבר שגנבו לו את הקטנוע מפתח בית החולים, גמכן יופי (בית החולים הזה היה שורש כל הרע, חוץ מהילד הנפלא והמהמם והמושלם שלנו).

במהלך שלושת הימים הבאים היתה רוטינה שכשמישהי עוזבת, זו של המעבר מקבלת מיטה ובמקומה מכניסים יולדת טרייה. "שיחק לי המזל" וכל הימים הללו שותפותי לחדר היו פוסטמות רעשניות עם עדר משפחתי שנדחס לתוך החדרון המניטורי כשתוך כדי הוא עובר דרכי (אז מה שיש וילון מפריד, הוא לקישוט בלבד). באחת הפעמים הם דחפו אותי ככ חזק בעודי מניקה עד שהתחלתי לקלל כמו סבר שיכור ומאותו רגע לא הפסקתי לרטון מתחת לשפם (בעוד המשפחה מתנקמת בי ועושה יותר ויותר רעש בכל רגע אפשרי).

ספרתי את הרגעים עד שנצא הביתה - כבר ככ רציתי לעוף מבית החולים המקולל הזה ולאחוז את הפיצי בין ידיי - בלי רעש, בלי אנשים. ביום השלישי, בו היינו אמורים ללכת הביתה הודיעו לנו שאממםםם - אני הולכת, אבל הפיצי נשאר בגלל צהבת. דמעתי את נפשי החוצה (כן, מזמן לא היה בכי מעורב בפוסט הזה), בעודי מתרוצצת בין רופאי התינוקיה לבין מחלקת היולדות שהודיעה כי אין מקום בשבילי. למזלי, דוקא בתינוקיה הצליחו למצוא לי מקום בדמות חדרון שמיועד למצבים כאלו ולמרבה הפלא הוא היה הרבה הרבה יותר נח מחדרי היולדות - כך שכשפיצי לא היה בטיפולים, הצלחתי לחמוס אותו לעצמי ולבלות איתו את הלילות.

בקיצור, בערך שבוע וחצי אחרי שנכנסתי לבית חולים - יצאנו הביתה, אני מותשת מחוסר שינה (עשו לי הכנה מזורזת להורות) ומאושרת עד אינסוף.

זה בערך סיכום כל תשעת החודשים הללו - עייפות, דמעות, הרבה כעס ופחדים ובסופם אושר מטורף ואהבה.

ביטלתי את כל השמות שהיו ברשימה שלנו כשצץ לי בראש השם שיתאר אותו הכי טוב "אורון" - הפצפון שהאיר את חיינו.

ולגבי תחילת הפוסט? לא קיללתי את האהוב בזמן הצירים, לא היתי מאופרת כבר חודשים והנקה היא שואה שתזכה בפוסט משלה.

אבל אני וואחד פרינססה מאושרת.

*בתכנון הראושני החלטתי שנעשה ביות חלקי - יענו הילד בתינוקיה עד שהוא רעב ואז קוראים לי להניק. רק שהתמכרתי ככ עד שבכל רגע פנוי רציתי להיות לידו ובסוף יצא שהיינו בביות כמעט מלא.