התעוררתי הלילה בגלל רעש של גשם. 

בהתחלה חשבתי שזה המזגן - הרי בYNET כתבו שיהיה חם (כן, עדיין ישנים עם אחד, במיוחד לאור העובדה שאני מייצרת מספיק חום כדי להעלות מדינה קטנה באש). פתחתי את החלון ואכן - גשם, ברד, וברקים מזדמנים.

אף על פי שרק אתמול עיקמתי את הרגל ואני מקפצת משל היתי קנגורו פגוע מוחין, אצתי על רגל אחת לסלון ובהיתי (עד כמה שאפשר בלי משקפיים) במטח המים שהציף את הכל. הגוף מתמלא ישר ברגיעה, שלווה שלא חוויתי כבר כמה לילות. האפרודיז'יאק הזה נלחם מול העייפות ואני מחליטה לא להטריד את האהוב במזמוזי לילה ופשוט שוכבת ובוהה בשלווה אל החשיכה, מדברת בלי מילים אל הילדון ומספרת לו שהוא הולך להיות ילד חורף.

בבוקר מרימה את התריסים והכל אפור, אפילו עכשיו השמים מעוננים ואצלי זה רק יוצר יותר ויותר רוגע. טוב לי מזג האויר הזה, טוב לי שישאר וטוב שהשמים יבכו איתי ביום שישי, כשתחול שנה למותו של גבריאל.

עוד 10 שבועות.

שהם קצת פחות מ-70 ימים.

שזה חודשיים וחצי.

תצא לעולם ילד ותנסה לא לקרוע לאמא'שך את הצורה.

פרינססה במראה סופגניה, ולא בגלל חנוכה.