כל לילה אני מתעוררת בארבע בבוקר.

לא כאילו סתם הולכת לשרותים וחוזרת לישון. מתעוררת. ממש.

קטע של הריון שהיה לי גם עם גבריאל מאז ההתחלה.

אני שוכבת בחושך ומתחילה לתכנן איך ממחר דיאטה (בכמה ימי השבעה האלו אכלתי יותר זבל מהמצטבר השנתי שלי, שלא לדבר על משקאות ממותקים שאינני שותה בדכ), איך ברגע שטיפה יתקרר אני אתחיל הליכות - או פשוט אקום מוקדם ואצעד, לפני שיש שמש. אני מתכננת ליום הבא לשבת רציני על הלימודים ואולי על הדרך כבר לאלף את הכלב כראוי, כי בסוף הוא יאכל לי את הילד.

ואני שוכבת וחושבת ומתכננת.

ואחרי כמה זמן נמאס לי מהחושך - כך שאני מדליקה אייפד, מקללת**, וקוראת את כל האינטרנט מהסוף להתחלה, מרב שיעמום מגיעה לכתבות נטושות על נושאים שלא היו מעניינים אותי לולאי היה כבר חמש בבוקר (אוסף הברבריות הגדול בעולם ושכאלו).

לקראת שש או שבע אני ארדם קצת ואתעורר אחרי שעה - הפוכה, מרוטה ועצבנית כמעה.

את ההליכה אני דוחה למחרכך, לעבודה אני יוצאת קצת באיחור וכשאני חוזרת - עוד יותר עייפה ורעבה מהרגיל, כבר אין לי כח ליותר מטיול מינמאלי עם הכלב, כשהוא גורר אותי מאחוריו ואני תוהה אם אי אפשר לעבור פשוט לחשמל אותו במקום לאלף* ובטח שלא לשבת וללמוד.

מהצצדים הפחות סימפטיים של ההריון (זה והתחת הגדל כי אני רעבה בטירוף, אבל את הצד האחורי אני בקושי רואה בגלל הבטן ;) ).

פרינססה בעלטה עם איחולי חג שמח לכל בית ישראל.

תאכלו ארוחת חג בשבילי בעודי אנשנש חסה.

*צוחקת. הוא כזה טמבל שיש מצב שהוא עוד יהנה מזה.

** בימים האחרונים מסתבר שעברתי את חבילת הגלישה, אז האינטרנט יותר איטי מהתקופה בה הינו שומעים את החייגן בכל התחברות. (כן, אני זקנה)