יושבת לבד בהמתנה לבדיקה של העוברון.

הכל היה אמור להיות אחרת. לא רק זה שהבדיקה של לפני שנה אמורה היתה להיות האחרונה, אלא שגם היינו צריכים להיות פה שנינו.

מתרגשים, לחוצים.

אבל האהוב מתעסק כרגע בענייני קבורה ואני מבקשת לסיים את הבדיקה במהירות ולרוץ לבית הקברות.

אחי הזכיר לי שגם סבא נפטר בכניסת יום כיפור (כנראה שהדחקתי, היתה תקופה קשה כשהוא הלך מהסרטן) - אם היתי מאמינה, היתי אומרת שזה ימים של צדיקים. אני לא, אז נשאר רק העצב והכאב עבור אהובי שצריך לעבור את זה.

כמה קשה לאבד הורה.

עריכה מאוחרת:

במעבר חד, מאושר של לראות את העוברון שוחה ומציג את איבריו לראווה (הוא בהחלט זכר), המשכתי למשפחה ולהלוויה. גם ההורים שלי ואחגדול הגיעו לנחם ועוד רבים שהתאספו למרות ההתראה הקצרה והיום הלא ככ נח.

ארוע עצוב היא הלוויה (לא שאני מחדשת למישהו). הראשונה והאחרונה עד כה שהיתי בה היתה זו של סבי, וזה היה מאוד מהיר, מצומצם ומזמן. כעת התחלנו במין מוזלאום, שבו הופרדו הנשים והגברים ולבי נקרע על כי איני יכולה לעמוד ליד האהוב ולאסוף את דמעותיו. משם, בעגלה מתנדנדת אל הקבר, התפילות, הכאב, הקבורה ולאט לאט אני מרגישה כיצד החום מקריס אותי ועוד שניה אתעלף. ואז הכל נגמר, אנשים התחילו ללכת, הבכי של בני המשפחה שכך מעט ואנו חזרנו לבית אחותוכדי לאכול ולדבר עוד קצת.

בשעה הזו, שהאהוב ישן, אפשר לרגע לחשוב שזה סתם עוד סופש.

אם כי אני יודעת שיקח נצח, עד שהתקופה הזו והאובדן הנוראי שלהם ייספג.

אין ספק כי ארועים משפחתיים יראו כעת אחרת לגמרי.

ובכל זאת, היא היתה מוצאת משמעות בכך שנפטרה דוקא היום.

תנוח נשמתה.