עוד רגע כבר מתחילים שבוע 22. כולם מברכים אותי שעברתי את החצי והבטן יצאה.

חלק מלטפים (בא לי לעקור להם את הידיים), מרביתם שמחים ושואלים בדאגה לשלומי.

מזה כמה שבועות שאני מרגישה אותו זז. עם כל יום התנועות נהיות יותר עוצמתיות, יותר ברורות.

ודוקא איתן, עם התזוזות האלו - האימה נהיית יותר גרועה. הקשר לעוברון אמיתי, עורג.

כל רגע שאינו בתנועה, אני נמצאת בפחד שמשהו קרה. כבר מתארת לעצמי כיצד אני נוסעת לבית חולים ומקבלת שוב את הבשורות המרות (ואז גם צצו  התמונות מהביקור ההוא בבית החולים וכל הסצנה הופכת לסרט אימה שנע בלופ).

רק הבוקר התעוררתי (שוב) מוקדם מדיי ושמתי לב שאיננו זז. בעצם גם אתמול הוא לא היה ממש פעיל. או שאני כן היתי, ולא הקפדתי להקשיב.

כך או אחרת, נכנסת שוב למאזן האימה על הבוקר, תוהה אם להעיר את האהוב.

עושה דופלר ביתי*, שומעת את ליבו פועם בחוזקה - ועדיין אין תנועות.

רק אחרי שרצתי למטבח, נשנשתי משהו וחזרתי שוב לשכב, הצלחתי להעיר אותו משנת היופי והוא התחיל לשחות, ממשיך כך כל היום.

ואני מתבאסת להעביר ככה את הרעיון, אני חוששת מהמחשבות האלו שכל כך מפחידות. הבטיחו לי שזה עובר, רק היום מישהי שעברה ארוע דומה אמרה לי לקחת הכל בקלות.

שתינו יודעות שזה שקר. אי אפשר לקחת בקלות ואי אפשר להרגע.

זה לא נגמר עד שזה לא נגמר ואני מחכה כבר בקוצר רוח שההריון הזה יתקדם.

*קנינו את הדופלר מאיביי לפני כמה שבועות ומאז מדיי פעם בודקים אם יש דופק. הבעיה היא שכשאני באמת בלחץ, אני ממש מפחדת להשתמש בו ממחשבה שאם אני לא אשמע דופק אני אאבד את זה סופית. הופ הפ טרה לה לה, הלכה שפיות דעתי.

ואם כבר לחץ ואימה - הורתו של הזוגי סובלת מסרטן במצב מאוד מתקדם, כך שתקופת החגים עוברת עלינו בעיקר בבית חולים בישיבה עימה, או בהמתנה שלי לזוגי שיחזור מבית החולים מישיבה לידה. זה קשה ועצוב ואני רק מאחלת לנו שכל השנה השחורה הזו, שהתחילה עם מותו של גבריאל בנובמבר וממשיכה עם מותה הקרב של אימו, רק תסתיים כבר. אני נותנת לאלוהימה עד אוקטובר (שנה עגולה וכל זה) ושזו ותועיל בטובה להתחיל את השנה שאחרי בצורה קצת יותר קלילה וסימפטית.

אוף, כמה זמן רציתי לשפוך בבלוג. התגעגתי לזה.

פרינססה עם רימון (נפץ).