שוב חוזרת ללילות בלי שינה.

הסיבות שונות, התוצאות זהות.

מילא היום ההרוס, העייפות הגואה והשיעורים בהם הקליטה שלי שואפת לאפס.

אלו המחשבות בחושך שבאות ומתגנבות.

ואם לילה אחד עובר בשקט יחסי, אני קוראת בבלוג של מישהי כי בנה נולד עם חבל טבור כרוך ונאמר לה כי הוא והיא בני מזל.

ואני בוכה.

בתוך החשכה מזילה דמעות דוממות וכל התמונות נדחקות שוב ושוב ושוב.

המושג הזה ״לו רק...״ מעולם לא היה ככ דומיננטי במחשבותיי.

תמיד הציפייה קדימה, הכח לזחול גם אם הכל רע.

ועכשיו, למרות שהכל מתחיל להיות טוב דוקא, 

עכשיו אני מתגעגעת אליו יותר מהכל.