התחלתי עם עוד סבב זריקות.

האלו שמטפלות לי בדם הפיכסה שלי ואמורות להקריש או לא להקריש או משהו עם כריש לי אותו.

בפעם הקודמת זה היה פחות כואבת. אני לא בטוחה למה, אולי סתם כי אז היה הריון ועכשיו עוד לא.

וכמו אשה מוכה, אני מסתובבת עם סימנים כחולים בבטן. מזריקה בערב ורועדת על הספה, דמעה אחת או שתיים זולגות מהכאב.

מהעלבון.

זה לא אמור להיות כל כך קשה. איפה התום של לפני שנה, שנתיים, עשר? 

ובעוד יומיים גבריאל יהיה (?) בן חצי שנה. הרב לא מתייחסים אליו כילד, לא מודעים אםילו לשמו. ומולם אני מדברת על אובדן, לא על הילד שלי השלם והיפה שהלך לי. וזה כואב כל פעם מחדש. יותר מהזריקות, יותר מכל דבר - האי הכרה הזו בילד שלי. התחושה הזו שבשביל כולם זו סתם היתה מעין הפלה או סיפור טראגי שעליי להשאיר מאחור וכמאמר חכמים - יאללה, הגיע הזמן לעשות ילדים (בפעם הבאה שהמשטרה תאתר גופה משופדת על עמוד חשמל, זה יהיה האדם שיגיד לי פעם נוספת ״עזבי מה שקרה. תזדרזו ותעשו שוב מהר מהר״).

ובין כל העצב הזה, והדאגות, יש את עניין הפיטורין. מחד - אני רוצה ללמוד. מאידך, כל פעם עולה שאלת ה״ומה אם נקלט החודש? אני לא אוכל ללמוד שנה שלמה״. וכל חודש אותו דבר - אולי החודש זה יקרה, אולי בינתיים לא צריך לעשות תוכניות לטווח רחוק.

וזה לא קורה, עוד לא.

הלכתי למכללה של מחשבים. עשו לי מבחן מתיש ולמרות הלגים שהיו שם ולמרות שהיתי בטוחה כי יבקשו ממני לצאת מהדלת האחורית שכן אני מביישת אותם בטמטומי - קיבלתי ציונים גבוהים (בהנחה שלא כולם מקבלים ציונים גבוהים בשביל ללטף להם את האגו ולזרז רישום). אז עכשיו יש את אוםציית לימודי הבוקר ההו כה מזורזת אל מול לימודי הערב שלוקחים שנה. ומולם שאלות לגביי עבודה ואיזו ושכר ואטו שנלקח ממני עוד רגע (שלא לדבר על האייפד).

ובין כל התלאות הללו - התמי 4 שלנו נפח את נשמתו, לא לפני שניסה לחנוק אותנו בריחות מפוייחים. מילא בחורף, אבל כבר יומיים לא שתיתי מים קרים. או בכלל.

פרינססה על עמוד