באחד מימי העבודה נאלצתי לנסוע ללקוח שהמרגליות היוצאות מפיו מריחות לרב כחיריה לפני שהפכה לפארק.

ידעתי כי המפגש עימו יעלה בי קבס ובאמת, אחרי כמה דקות שיחה הוא ציין כי אני צריכה לשחרר את הטראומה שעברתי, טראומות זה דבר שחולף וגם הוא עצמו חווה לאחרונה טראומה קשה בעת טיול בחו"ל ואף נאלץ לחזור לארץ.

אך, הוא מציין, הנה הוא כבר עומד על רגליו ומתכנן את הטיסה הבאה לחו"ל.

חששתי לשאול מה קרה, שכן עלה בראשי מוות של מישהו במשפחתו או אלוהים יודע מה. לא היתי צריכה להמתין הרבה והאדון סיפר כי הטראומה ההו-כה-נוראה שעבר היא פרוסטטה (כן כן) מנופחת ועכשיו אחרי טיפול, הוא בסדר! אני רק צריכה ללמוד ממנו..

(מיותר לציין את השוק שבו עמדתי מולו. נכון? גם כן מצא לי השוואה)

אחד משלבי האבל הקלאסיים הוא השלמה. קשה להסביר כמה השלב הזה כואב. אם קודם בכיתי את האובדן, לאט לאט מגיעה ההבנה שלא יהיה תחליף לגבריאל. כל ילד אחר יהיה אחר. כל הריון נוסף יוכל להביא עימו אושר (או לא. כמו שלמדנו..). את בני אני לא אקבל חזרה וכאן כאן מסתתר הכאב הכי גדול.

נמאס לי לשמוע שוב ושוב שיהיה בסדר אז אני נושכת אנשים עם האובדן שלי, עוקצת אותם בציניות שבסופו של דבר מכאיבה לי יותר. מה שאנשים לא מבינים הוא שאולי יהיה בסדר, ונניח שיאללה, אלד בסוף ושמחה וצהלה. אבל ילד אחר לא יחליף את האובדן וזה תמיד יהיה שם. אז נכון שהכאב משתנה ושבסוף, אחרי שמגרדים את תחתית הבאר מתחילים לטפס וכו וכו וכו, רק שעדיין העלטה שהיתה שם בבאר הזו לעולם תהיה איתנו וזה מרתיח אותי שאנשים לא קולטים את זה ומבחינתם זו סתם פרוסטטה מנופחת שתעבור אחכ...

אני כבר לא יודעת מי קורא פה. אני לא יודעת אם מגיעות לפה נשים שחוו את זה, סתם עוברי אורח או קוראים ותיקים. חשוב לי להבהיר למי שמסתכל מהצד כי הכאב הזה אולי פחות עוקץ, אך הוא לעולם יהיה שם והחור הזה של ילד שנולד לך ולא זכה לחיים הוא קשה מנשוא לעד.

ימים שלמים אני חושבת עליו. דברים קטנים מציפים אותי בתוגה. התחלתי לצייר את הקעקוע שאני רוצה לעשות לזכרו. תיכננתי מלאך כפאראפרזה של מיכאלנג'לו אך הבנתי שאני לא באמת הכרתי אותו מספיק כדי לצייר את פניו. ציירתי מלאך שרואים מהגב. התבוננתי על הציור וגעיתי בבכי. כך גם האוהב.

כנראה שאעבור לקעקוע יותר סימבולי, שלא יחרוט בנו כל פעם שנראה אותו.

ועבודה וחיים ובדיקות. וגעגוע. ועצבות.