לאחרונה עלתה לכותרות שאלת גיור הרוסים. חלק נחשפים לזה בפעם הראשונה, בעוד שבשבילי אלו חדשות ישנות. הרי גם אנחנו עברנו את טרור הרבנות – בנישואים כמו בגירושים.

בתור אטאיסטית מושלמת, יש לי יחסים די דואליים עם הדת. מחד, אין לי שום זיקה אליה ואני נחשבת יהודיה רק כי כך נולדתי, אך מאידך גיסא – אני סולדת ממוסדות הדת ומתרחקת מהם כמו מאש. דבר שדי קשה לעשות במדינה המושתת רובה ככולה על אמונות וחוקים המבוססים בחופשיות על ספר שנכתב לפני כמה אלפי שנה.

ראשי הדתות (לאו דוקא ביהדות), אלו שלקחו על עצמם להיות שופר ולהחליט מי שייך ומי לא, מנוגדים לחלוטין למשפטי המפתח של "ואהבת לרעך כמוך" או כי האדם נברא "בצלמנו ובדמותנו" של אלוהים. איך יתכן כי אדם הבוחר את השייכות הדתית שלו נחשב פחות מאחד שנולד לתוכה ו"תקוע" עימה מכח האינרציה. ולא, אני לא מייחסת חשיבות לחוקי התורה או שמירת שבת. דת בשבילי היא שייכות קבוצתית ותו לא ולכל אדם זכות להחליט לאן הוא שייך.

התבוללות אתם אומרים? וכי מה, מה כל כך חיובי בדת גזענית שנותרה שלמה במשך אלפי שנים רק כי היא מנעה מחבריה לפעול כטוב על ליבם ולהתחתן עם אדם שאינו 'כשר'. האם זה באמת משנה אם אנשא ליהודי או לגוי, כל עוד אחנך את ילדי לסובלנות, כבוד לזולת וקבלת האחר?!

הו כן, אם דבריי יצאו אל הקהל הרחב, אקבל קיטונות של זעם וקללות איומות. אך ממי? מאותם אנשים קטנים שבוחרים לא לבחור, הנעים עם הזרם ללא קמצוץ של מחשבה עצמאית.

ושלא יובן לא נכון, אין לי טענות כלפי אמונה. אנחנו מחפשים אותה רב חיינו והיא מקלה על הרבה אנשים ברגעים קשים. הרי כשאיבדנו את גבריאל תרתי אחר אלוהים כדי לקלל אותו על הכאב שהביא לנו. זה הבוחר להאמין – שיבושם לו. זה הבוחר להשתייך לקבוצה המגדירה את עצמה כיהודית, נוצרית או חובבת חתולים בהיחבא – ראוי להגדיר את עצמו ולא לחכות שאיש דת החרד מחינוך ופתיחות, יבדוק בציציותיו ויאשר או יסרב את קשרו של האחד עם אלוהים.

"כל אדם צריך להיות חופשי לבחור לעצמו את יסודות אמונתו, ואמונה זו צריכה להישפט אך ורק על פי פירותיה." ברוך שפינוזה.