כאותה אנקדוטה בה אומרים לך לא לחשוב על פיל ורוד ומעתה כל שתוכל הוא לחשוב רק עליו, כך אני חשה פיסת מחשבה עצובה מתגנבת למחשבות, מדחיקה אותה ובתמורה מקבלת מבול של דכאון ותמונות.

כשאני כבר מצליחה להרדם, הלילה מלא בסיוטים.

האשמה והעצב אוכלים אותי.

געגועים לילד שלא יכולתי להכיר, קנאה, כעס, עצב - שלבי האבל לא נפרשים אחד אחד, הם מכים במלוא עוצמתם כגל צונאמי הנשבר על החוף.

והימים שחולפים? הם מקלים על הכאב. עכשיו נותר לעבור את הלילות.

הלב שלי שבור, צער שצובט באופן פיזי והאשמה הבלתי נסבלת.

זה לא הוגן.