לעבור את היום במצב סביר זה אפשרי, אבל אלו הדברים הקטנים שמנפצים אותי.

בלוגר שמפרסם תמונה עם ילד שאך נולד, אחיין דנדש משלי שבוכה ברקע בזמן השיחה עם אחגדול, מחשבה חולפת על כלום שאיכשהו הופכת לשרשרת טראגית של עצב.

ביום אלו דמעות, וזה משחרר במידה.

בלילות לא ישנה. כל ההריון היתי ככה אבל בציפייה. עכשיו זה סתם ריק מהול בכאב.

היתי יכולה להעביר שעות בפורומים של הריון, כעת מפחדת להתקרב אליהם.

ביום ראשון האהוב שלי חוזר לעבודה. זה יהיה לו טוב. זה יהיה לא טוב. אולי. לי.

אני מפחדת להשאר לבד, מחכה שרופא יאשר לי לטוס ומתכננת לקחת את הרגלים ולברוח מפה כמה שיותר רחוק. ומצד אחד יש צורך להעסיק את עצמי ומצד שני כל כך לא בא לחזור לעבודה עד שחולפת המחשבה שזהו, לשם אני כבר לא אגיע יותר (זה לא יקרה. התנאים טובים מדיי ובטח אם ננסה שוב בקרוב).

עוד לילה כמעט נגמר. עוד יום מתחיל. איבדתי ספירה, אבל זה לא משנה, לעבור אותם אחד אחד. במצב סביר.