כשהודיעו לנו בעבודה שהמכירה הגדולה בשנה תתקיים בסוף נובמבר, ממש התבאסתי שאני כבר אהיה אחרי לידה ולא אוכל להנות מפרות העמלה המגיעים בתקופה הזו.

כשבאחד מפורומי הנשים דיברו על ׳מה את לא אוהבת בעצמך אחרי ההריון?׳ עלה נושא הבטן הרבה פעמים.

כשהפחד הכי גדול שלי היה איך החיים ישתנו אחרי שנחזור עם ילד הביתה.

ואז הזוגי מציין שיתכן ואם נקלט מהר, כשהגוף יחזור לקדמותו, הרי שאני שוב אפספס את המכירה של שנה הבאה. ואני מבינה כמה זה שולי וכמה לא אכפת לי מעוד כמה שקלים (ואפילו אם הם לא מעטים) שיכנסו לחשבון. העיקר שנצליח.

כמה זה שובר אותי כל פעם שאני רואה את הגוף שלי מול המראה. ולא בגלל תחושת ה׳אני לא אוהבת את עצמי׳, אלא בגלל הפחד הזה להסתכל בחזה או אפילו לגעת בו, הבטן של אחרי, הריק הזה שלא מביא עמו כלום. קיבינמאט עם עוד כמה קילו, אני רוצה להחזיק את הילד שלי, הילד שאמור היה להיות פה כרגע.

כשהפחד הגדול שלי נהיה איך לעזאזל אני עוברת כל יום בלי להתמוטט, והרי רק עברו כמה ימים ספורים ואלוהים יודע מה הולך להיות הלאה. הלואי וגבריאל היה הופך את חיי בבכי כרגע, לא מניח לי לישון מרב הנקה...

כל העולם כאלו מתפקס, הכל נראה כל כך שולי ומיותר. בערב אנחנו מתנתקים, רואים דה וויס ולי מתחשק לסטור כל פעם לעוד זמר בשקל שבוכה כי התמוטט עליו עולמו בגין אי הצלחה באיזה שיר. אני חוששת מלהפוך לדמות נרגנת וממורמרת. אני חוששת להכנס שוב להריון. אני חוששת לנסות להכנס להריון ולא להצליח. הכל עוטה פחדים וכאב וחוסר הבנה. נתקעתי בלימבו של מחשבות שכנראה רק הזמן יעביר.

וכמה שאני לא רוצה לשכוח, כי לא מגיע לו.. אני משתוקקת להיות אחרי. מתישהו הזכרון חייב להפוך לזכרון. כואב, אבל אחר, אחורי. 

בינתיים קוראת סיפורים על לידה שקטה. המושג הכי מחריד שיש. אני בוכה ומשחררת, מרשה לעצמי להתפרק ועדין לא קולטת איך הילד הכל כך רצוי הזה, בשבוע כל כך מתקדם, לא זכה לחזור איתנו הביתה.