יצא לי להתקל במקרה בכותרת של ידיעות מהסופש: ״כשהנורא מכל קורה. מה עושים כשגונבים לך את האייפון״.

בשבילי היה הנורא מכל להגיע לביקורת לבית חולים, שבוע 39 פלוס ולגלות שלילד שלי אין דופק.

לעבור לידה שקטה, להיות מאושפזת, לבכות ולראות כותרת כזו בעיתון.

כל רגע שעובר מרגיש כאילו התגברתי. אנחנו נצליח לשים את זה מאחור.

ואז אני חושבת על הבלוג, איך אני אכנס אליו ואקרא על הציפייה, על חודשי ההמתנה ואיך אני לא יכולה להשאיר את זה פשוט ככה.

הבלוג הוא חלק מהחיים, גם אם בשנים האחרונות התכיפות ירדה. גבריאל, זה השם שתיכננו לתת לו, יהיה מעתה גם הוא חלק מהחיים שלי וכשאני אחזור לקרוא בבלוג, גם לו יהיה איזכור.

בפלאפון יש לי סרטון של הבטן זזה בעקבות בעיטות שלו. המחשבה על כך קורעת אותי ואני לא יודעת מה לעשות עם זה.

זה קשה, זה כואב וזה בהחלט הנורא מכל.

אני מבקשת לא להגיב לפוסט הנל ואני מודה לכל קרובינו על התמיכה וההבנה.