לפני כמה ימים שכבתי בחושך במיטה ו"ערכתי" לעצמי בראש קטע לבלוג.

ברור שעד שהגעתי לכתוב אותו אני כבר לא זוכרת מילה ממה שרציתי לכתוב, אבל אני בטוחה שזה היה משהו מאוד מאוד מרשים שהיה מעורר הדים בכל רחבי הבלוגיספרה .

מישהו אמר לי פעם שהריון זו חוויה בלתי נשכחת. ובכן, איך לאמר את זה בעדינות? זה יותר דומה לשפעת מאשר לבילוי בלונה פארק. כשאני נמרחת על הספה בסלון, אני חשה לעיתים כמו הג'וקים האלו שהתהפכו ולא יכולים לזוז מלבד לנענע את רגליהם באויר. ברור גם שרגע שאחרי שמצאתי את הפוזה המדוייקת שלא תמחץ אותי למוות, העוברון נותן בעיטת נינג'ה בשלפוחית ומשלח אותי בריצה מקרטעת (בפעם החמש מליון) לשרותים.

אגב שרותים וכל זה. למרות סלידתי מכל הקשור בעניין (וזה כולל בדיחות פיפי-קקי), עקב אילוצי מערכת - אני נאלצת להכיר תאי שרותים שלעולם לא חשבתי להכנס אליהם - תחנות דלק, מסעדות מעופשות בצידי דרכים, סופק מרקטים וכל קניון שאני עוברת לידו. אני חשה לעיתים שקראתי כבר כל כתובת אפשרית על הקיר (מלבד בחדר שרותים אפל ומרוחק במיוחד שהיה כתוב על הדלת "הסתכל למעלה" ואני פשוט חששתי להרים את עיני ולגלות מה נמצא שם), כל מקום שבו לא היה נייר טואלט מזה עידנים וכל ברז מקולקל. נדמה לי שבתנאי השטח הנ"ל, אין מתאימה ממני לטיול בהודו. את מי מפחידים שרותים בחור ברצפה אחרי שנאלצתי להאיר לעצמי עם הטלפון הנייד כי באחד מהשרותים המעופשים היתה חשכה מוחלטת?!

ואם כבר הודו, הרי שגם ג'וקים לא חסר. באחד הימים אותרו על רצפת המטבח חגב מת, כמה תולעים וג'וק. ניסינו כל פתרון אפשרי למאבק, ולבסוף מצאנו את התשובה האולטימטיבית - לעבור דירה (ולהזמין מדביר עם החומרים הכי מסוכנים שיש שיכין לנו את הדירה החדשה טרם בואנו).

פרינססה בממלכת החי...