אני לא מצליחה להבין למה, אבל אני ממש מתקשה לכתוב פה לאחרונה.

הבלוג היה המקום הראשון בו רציתי לספר על הקו שגיליתי בסטיק, בו רציתי לכתוב על החוויות של הבטן הגדלה, של התגובות הנאציות מהבוסית והמלטפות (ליטרלי, אנשים מלטפים) של כל השאר.

אני לא מצליחה להבין למה, אולי כי התרגלתי לפייסבוק וקשה לי להביע את עצמי ביותר משניים שלשוה משפטים...

ועכשיו לא רק זה, אלא שיחד עם העוברון והזוגי אנחנו בתהליכי מעבר לפתח תקוה.

פתח תקוה. כן.

טטנטיבית, כי בכדי לא להיות יוצאי דופן עם מחאת הביורקרטיה, גם אנחנו קורסים תחת בקשות שונות ומשונות של הבנק ומקווים שבעוד שבועים, כשנאלץ לפנות את הדירה הנוכחית, יהיה לנ איפה לגור.

שלא לדבר על הארונות שהזמנתי. נראה לי להם לא יהיה מקום ברוטשילד.

ועכשיו אחרי שיחה עם מנהל הבנק ופמלייתו, שלא הצליחו לקרוא שלושה מכתבים מטעם גורם אחר, הזוגי בוער כלםיד אולימפיאדה ואני הולכת להרגיע אותנו.

שלומות, פרינססה ללא קורת רוח. או גג.