נסענו אתמול לחתונה של חברה שלי. אני מכירה אותה קצת יותר מעשרים שנה, למרות שכבר מזמן אני כבר לא יודעת את הפרטים הקטנים בחיים שלה.

כשהינו קטנות היתי מבלה אצלה ימים שלמים, ואילו היום אנחנו שומרות בעיקר על קשר טלפוני וטרם יצא לי לראות את הדירה שהיא גרה בה כבר שנתיים או יותר. ככה זה כשיש מרחק של חצי מדינה שמפריד ביננו.

הכרתי הרבה אנשים בחתונה, כאלו שפגשתי לפני שנים, עוד כשהיתי פעוטה וזה קצת החזיר אותי אחורה - לביישנות של אז, לתקופות שהיתי יושבת עם החבורה המקובלת והיפה הזו ומפחדת להוציא מילה, מקנאה ברזון והשלמות שלהם. מזל שהזוגי בא איתי, הוא לא הכיר אף אחד ועדין התחבר והתקשקש עם מחצית מהאולם.

לאט לאט נזכרתי שאני כבר לא הילדה השמנה הזו שחוששת שיצחקו עליה, אולי כי באתי עם שמלה קצרצרה ויפה, אולי כי היום אני כבר לא באמת מפחדת שיצחקו עלי - במיוחד כשכמה אנשים סיפרו לי שהם מעריכים את מה שאני כותבת פה ושם. היום אני מצחיקה אותם.

בשולחן שלנו ישב הילד (דאז, היום הוא כבר מהנדס לעתיד) שהיתי מאוהבת בו בכתה ד' או ה'. אז הוא פגע בי נורא, קילל אותי שאני שמנה והיה הראשון לשבור לי את הלב. פגשתי אותו כבר לפני כמה שנים, כשרזיתי. הוא הסתכל עלי אחרת באותו יום.

אתמול הוא לא זכר אותי אבל תהה איך הוא פיספס אותי כשהיתי קטנה. עמד לי על קצה הלשון לספר לו שהוא לא פיספס אותי, הוא רק לא ידע שמהברווזון המכוער עוד יצא משהו. אבל לא אמרתי, חייכתי לתוך עצמי והערכתי עוד יותר את הזוגי שלי.

מוזר לראות את כל האנשים האלו - חלקם לא השתנו בכלל במראה וחלק, כמו האחיות הקטנות של הכלה, אלו שאני זוכרת בתור צווחניות קטנות - הפכו לבחורות תמירות שכבר סיימו צבא. מוזר, אבל זה לא גרם לי להרגיש מבוגרת מדיי, סתם מרוצה ממש שעברתי עד כה.

תיכננתי לחזור הביתה מוקדם, בכל זאת נסיעה מהצפון למרכז ועוד עם טרמפיסטיות. איכשהו הזמן נמרח ועבר מהר מכפי שתיכננו - הזוגי מצא לו כמה בחורים לשוחח איתם בזמן הסיגריה, אני השלמתי חוסרים עם כל מיני אנשים שהיתי מבלה איתם בכנרת ושותה לשוכרה - רבים כבר גרים במרכז, נשואים ומנסים לסגור את החודש.

האנדים האלו עושים לי חשק לחזור לצפון. זו מחשבה שמטיילת לי בראש כבר תקופה ארוכה אבל זה לא יקרה בשנים הקרובות - לשנינו יש קריירה פה ומי מוותר בכזו קלות על אוטו מהעבודה בשביל אזור שמצריך לפחות שתי מכוניות לבית?

בלילה עוד קראתי קצת מ"דברים שאני לא מגלה ליעל" של גדי טאוב. זה ספר ילדים ואני כבר מכירה אותו בעל פה אבל הוא ממיס אותי כל פעם מחדש. האמירות הפשוטות האלו על החיים ממרום כתה ד' הזכירו לי בדיוק את איך שאני היתי - מפנטזת על כוחות תקשור עם הילד שאהב אותי, חולמת איך אברח וכולם יתגעגעו אלי ואיך המורים שראו אותי יושבת דוממת בשורה האחרונה יגלו שבעצם אני שותקת כי אני כבר יודעת את התשובה ורק מתביישת להגיד.