מיכל, בבלוגה הנפלא שרק התגלה זה עתה, כתבה על המראה הרוסי המושלם.

יצא לי להכיר כאלו, לעבוד עימן, להיות חברה שלהן ואף לגור מול אחת כזו.

אני והיא יוצאות מהבית בערך באותה שעה - היא יוצאת לחדר המדרגות כששערה מתוקתק, כולה מבריקה וללא קמטים.

גילה גדול משלי בכעשר שנים - ובכל זאת, העור המדהים שלה נוצץ למרחקים (בחדר המדרגות החשוך, כן?), בעוד אני מנסה לפוצץ פצעון חמקן לפני שאגיע לאור השמש.

תמיד קינאתי בהן - הנשים המשועבדות האלו שנראות כמו בובות חרסינה. כמה שאתאפר, אתלבש ואסתדר - תמיד יהיו שערות כלב על המכנסים, חצי קוקו פרוע (כי הקוקו הגבוה נתקע לי במושב כשאני נוהגת ומעוות את כל הראש) ופינה בפרצוף שלא שפוכטלה כראוי.

עכשיו העניין הוא שאני נהנת מעצמי בסך הכל, אין יותר מדי תלונות ובכל זאת - אני נזכרת בערגה ביום החתונה, כשהיתי מאופרת כראוי, סמי תלתלים על פדחתי ושמלה מדהימה על גופי.

אם אלבש שמלה לעבודה, זו התכולה היפיפיה שאני לא מספיקה לקחת לתופרת, כך שהיא תמיד תהיה קצת רופפת בגב ותעשה לי פרופיל של הגיבן מנוטרדאם.

מצד אחד - יתכן והנשים האלו עושות יותר מדיי כדי להגיע למראה כלכך מדויק וחסר פגמים. מצד שני נראה לי שזה עניין של אופי בעיקר. 

אני מסודרת אבל לא באופן קיצוני - מנקים את הבית? אז באמת מנקים (יען אני מנקה ומרימה לזוגי את הרגלים כדי לעבור מתחתיו עם הסמרטוט), אם כי במהלך השבוע מקסימום מטאטא וקצת עוויתות על כל הפרווה שיושבת כמו גוש בגרון ובפינות החדר. 

הצצה לתוך התיק שלי צריכה לבוא בליווי אזהרה לחולי לב ונשים בהריון - יש שם ארנק מסודר לאיפור, ארנק מסודר לקבלות, 3 קלסרים,2 יומנים, אחד אלוהינו ומליון דפים (וקבלות) שמפוזרים מקומטים בתחתית. מאז ומעולם טענתי כי אם אנה פראנק היתה מתחבאת לי בתיק - הגרמנים לא היו מצליחים למצוא אותה בכזו קלות.

מצד שלישי - כשאני מגיעה הביתה, זורקת את הבגדים על הכסא, שולפת עדשות מגע מהענים ועוברת לטרנינג של הזוגי, אין לי ולו צל של קנאה בחברה הרוסיה המושלמת שלי שגם בבית מסתובבת על נעלי עקב ומעולם לא תתפס על ידי בעלה כשהיא מצחצחת שינים*.

*זה לא שהיא לא מנקה את שיניה חלילה, הן כ"כ לבנות עד שאני לוקחת אותה לטיולי שטח בלילה במקום פנס.

נדמה לי שכבר ציינתי פה שאני משתוקקת להתעבר. 

יצא לי לדבר עם מספר אנשים (נגיד מאה, מאתיים) ולבכות להם שהזוגי לא ממש לשלח את זרעו לכיווני באופן בלתי מוגן.

מלבד אחת, כולם (כן, גם גברים) טענו שאני פשוט צריכה לעשות את זה בלי לשאול.

לו זה היה בצחוק היתי משתעשעת קלות, אך כולם פשוט אומרים לי בכנות גמורה לשקר לבן זוגי ולהכנס להריון ב"הפתעה".

מזל שאת השקרים שלי אני מעדיפה לשמור לדברים חשובים יותר ("לא מאמי, זו לא חולצה חדשה! היא פשוט ישבה לי בארון ומעולם לא ראית אותה ").

כחלק מהעבודה הכברלאחדשה שלי, יצא לי להגיע לקניון בת ים.

מאחר ואני מסתובבת כל היום בערי המרכז, ראיתי כבר כל קניון בסביבה (הפלוס הרציני בעניין זה שממש נמאס לי לראות ולקנות בחנויות קניון, בקצב הזה יש מצב שהילד יוכל ללמוד בסוף באוניברסיטה). כשנכנסתי לבת-ים, היתה לי הרגשה של דה ז'ה וו רציני, אף על פי שזו הפעם הראשונה שלי בעיר האורות ללא השגחת מבוגר.

בעודי מחפשת את האופטיקה המיועדת, הבנתי שהפניות הבלתי הגיוניות והכוכים המסתתרים הם תעתיק מדוייק של התחנה המרכזית בתל אביב.

בזמן שאיתרתי בטעות את הסופר במקום השירותים, כבר ציפיתי לגלות שמצידו האחר יהיה מועדון פיליפינים.

דוכנים לכריסטמס מילאו את הקומה התחתונה ואני נזכרתי בתחושת החרדה שהיתה לי כשהגעתי בת 17 ורבע לישון אצל הדודה בתל אביב וגיליתי שבתחנה המרכזית יש יותר עובדים זרים מתחנות אוטובוס.