לפני שבוע ביום שלישי, הלכתי למיכל אחרי הבצפר ונשארתי אצלה עד בערך 6, שאבא התקשר ואמר לי שהוא לא מרגיש טוב אבל הוא צריך להמשיך לעבוד כי זה עבודה דחופה...
אז הוא המשיך לעבוד, וכשהוא סיים הוא עזב הכל ונסע הביתה כי הוא לא הרגיש טוב והתקשר אליי שוב להגיד לי לבוא הביתה...
אז הלכתי הביתה, ורציתי לרוץ משום מה, אבל לא היה לי כוח אז הלכתי די לאט, הגעתי הביתה, וראיתי אותו מזיע ומתפתל מכאבים במיטה וכולו לחוץ והיסטרי שאני יזמין לו רופא או אמבולנס...
אז הזמנתי אמבולנס, שהגיע תוך איזה 5 דקות בערך.., בדקו אותו ולקחו אותו לתוך האמבולנס לעוד בדיקות, אני הייתי איתו כל הזמן, ובאיזשהו שלב אמרו לי שהוא עושה כרגע התקף לב...
ואז נסענו לבית חולים בני ציון בחיפה, אני ישבתי קדימה ליד הנהג המטורף, שחייב להיות מטורף.. כי זה מקרה חירום...
כל הדרך הוא נסע עם האזעקה והאורות והכל.. (ששומעים אותם ממש בקושי בתוך האמבולנס...) והוא נסע ממש מהר, ונסע בכל הרמזורים האדומים וניסה להשתלב בהם כמה שיותר בזהירות והכל, ואם היו מכוניות לפניו, כולם פשוט התפנו וזזו לצדדים, ומכוניות עלו על כיכרות ועל כל דבר רק כדי לפנות לנו כביש.. בהתחלה פשוט הייתי מופתעת לראות את זה והתלהבתי שהם באמת מתחשבים ולאנשים באמת אכפת עדיין ונותנים קצת כבוד וזה.. בכל זאת, זה דבר שבחיים לא ראיתי לפני זה...
וכל הזמן הסתכלתי אחורה לאבא לראות מה עושים לו ולשמוע מה מדברים וזה.. ואחרי כמה דקות ככה, התחילו להיות לי דמעות בעיניים מהלחץ והמחשבה שכל המכוניות בכביש מתפנות וכולם מפנים לנו את הכביש כי זה מקרה חירום וזה דחוף ועניין של חיים או מוות של האבא שלי.... וכל זה רק בשבילו.. ולאנשים באמת אכפת אפילו שהם לא מכירים אותו והוא סתם עוד איש בשבילם...
וכל הדרך התקשרתי לאנשים ושלחתי הודעות כי פשוט הרגשתי שאני חייבת לספר למישהו... ואנשים התקשרו אליי ושאלו מה המצב איתו ואיך אני מרגישה, ואם אני צריכה עזרה או משהו...
אז הודעתי למישהו מהצוות של כושר אקסטרים שאני לא יהיה באימון מחר כי לאבא שלי היה התקף לב.. אז אחרי זה גם ערן, המאמן התקשר לשאול מה קורה ואיך הוא יכול לעזור ושאל אם אני צריכה הסעה או משהו ושאפילו את זה הוא יכול לעשות ושאני לא אתבייש לבקש... זה היה ממש נחמד לשמוע דברים כאלה מהמאמן- מפקד צבאי הקשוח הזה שקורע לנו תצורה באימונים....
וכשהגענו לבית חולים, ישר רצו איתו לטיפול נמרץ-לב, וזימנו את כל המנתחים וזה מהבתים שלהם כדי לעשות לו את הצנטור... אז לקח להם בערך רבע שעה להגיע, בינתיים נתנו לו תרופות והזריקו לו דברים שירגיעו את הלב ואת הכאבים, ומיד הכניסו אותו לצנטור, ועדיין רק אני הייתי שם וחיכיתי בחוץ, ורק איזה חצי שעה או יותר אחרי -בזמן הצנטור, רק אז אמא הגיעה.. היא נסעה מת"א אז לקח לה הרבה זמן להגיע.. ומיד הלכה לדבר עם הרופאים על המצב שלו ועוד פרטים וזה...
לפני הצנטור שאלו אותו אם הוא רוצה לקחת איזה תרופה נסיונית שעוד אין לה שם, במקום תרופה מסויימת שהוא לוקח כבר, והיא יכולה להיות אפילו יותר יעילה אבל היא עדיין לא ידועה ולא בטוח עד כמה זה באמת יותר טוב ובלה בלה בלה....
אז שאלתי אותם מלא שאלות על זה וחקרתי את הרופאים מה זה עושה ולא זוכרת מה עוד שאלתי...
אז כשאמא הגיעה כל הרופאים סיפרו לה על כמה שאני חכמה ושואלת את כל השאלות הנכונות שאפילו מבוגרים לא שואלים אותם וכאלה... אז כולם נורא התלהבו ממני...
ואמא גם הייתה גאה בי והתלהבה מהאחריות הענקית שלקחתי, ושהיא יודעת עכשיו שהיא יכולה הרבה יותר לסמוך עליי וכאלה...
אני כל כך לא מבינה למה...
אני באמת באמת עשיתי הכל וזה היה לי כל כך מובן מאליו וברור שזה בדיוק מה שהייתי צריכה לעשות...
ברור שזה משמח אותי שזה אומר שגם היחסים עם אמא שלי השתפרו אבל באמת שלא חשבתי על כלום בזמן שזה קרה.. פשוט עשיתי הכל וזהו...
אחרי זה גם עוד אנשים אמרו לי שזה ממש לא ברור כל כך שככה התנהגתי ושאנשים אחרים במקומי היו יכולים להיכנס להיסטריה במקום להזמין מיד אמבולנס, ושאף אחד לא היה שואל את השאלות ששאלתי ולא היה כל כך בוחן כל דבר הכי קטן שהרופאים עושים...(היה גם איזה קטע שהייתה בועת אוויר באינפוזיה שלו, אז צעקתי עליהים והתעקשתי שיוציאו אותה למרות שהם אמרו שזה בסדר, ולפי מה שאני יודעת, כשבועת אוויר מגיעה לוריד זה הורג בשניות.. אז הם הוציאו את הבועה הזאת משם...)
יומיים או שלושה אחרי זה, החלטתי שאני הולכת לפרק את מה שנשאר מהסוכה כי אבא לא עשה את זה והוא גם לא יוכל לעשות את זה בזמן הקרוב כי אסור לו להתאמץ וזה..
אז קמתי בבוקר והלכתי לפרק את הסוכה לבד- זה הכל כאלה מוטות ברזל עם ברגים וחיבורים וזה...
ופשוט ניסיתי לפרק כל מה שמחובר.. נשמע מאוד פשוט, אבל הכל היה תקוע עם חלודה והיה קשה להוציא, ואז הוצאתי כמה מוטות וכל המבנה הזה נפל לצדדים ונשארו רק עוד 2 מוטות מהאמצע שלא הצלחתי להוציא..
אז ניסיתי לדחוף את זה עם היד, ונהיה לי כבר סימן כחול בכף יד... (דבר שהיה לי רק פעם אחת לפני זה- בפוגו בהופעה)
אז ניסיתי עם פטיש ענק שמצאתי ליד המחסן של אבא, והצחלתי להזיז קצת אבל עדיין לא הסתדרתי לגמרי...
אז התקשרתי לנתנאל שיבוא לעזור לי.. חח
והוא בא, הצלחנו אחרי הרבה נסיונות ועם פטיש וכלי עבודה של אבא שלקחתי מהאוטו שלו (שהיו ליד הקופסאת סיגריות שלו, אירוני.. זה מה שגרם לו להתקף...)
סידרנו הכל, ובגלל שהייתי לבד ומשועממת הלכתי להתנחל קצת אצל נתנאל, וכשחזרתי הביתה אחותי ואמא שלי היו שם וראו שפירקתי את הסוכה וממש לא האמינו שעשיתי את זה לבד והיו בשוק ממש.....
אבא נשאר שם בהשגחה ל5 ימים בטיפול נמרץ לב, שבאנו אליו כל יום בבוקר, הלכנו בצהריים הביתה וחזרנו אליו בערב שוב עד שהמחלקה נסגרה והעיפו אותנו משם...
ככה הייתה לי השביתה עד עכשיו...
ביום ראשון הוא השתחרר מהבית חולים, והסענו אותו לבית מלון לשיקום לב בתל אביב. -מסתבר שזה לא רק לשיקום לב, אלא זה גם בית מלון יפה ורגיל לכל דבר..., וזה היה לו בחינם לשבוע וביום ראשון הקרוב הוא ישתחרר משם ואז באמת הביתה...
אז בראשון הקודם פיספסתי אימון והייתי כל היום בתל אביב...
וגם המלון ממש קרוב לסנטר ולנמל וזה, אז הסתובבנו בסנטר, ואני ישר רצתי למעלה לאוטאקו וכמעט קניתי עוד ווליום של צ'וביטס -6 אבל אז אחותי הגיעה וגררה אותי משם.... :S
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
H.T