Dirty Little Secrets

נסענו הבוקר שוב לפתח תקווה.

הפעם בשביל הזכרה לאבא של אמא. (לא יכולה לקרוא לו סבא, לא הכרתי אותו...).

הגענו לבית קברות... כל כך הרבה מצבות... הרוב סתם אבן, החדשות יותר שיש יפה ומיוחד עם חריטה יפה, כתב יפה, כד שמחובר אליהם כדי לשים פרחים...

ורק חשבתי במשך כל הזמן שם, על איך הם יגיבו כשהם יקברו אותי. כשאני אצתרך להיות שם....

אני רוצה מצבה משיש שחור מבריק.. זה הכי יפה וזה הכי בשבילי...

איך הם יגיבו ומה הם יחשבו כשהם יקברו את הבת שלהם... הורים שיקברו את הבת, ושלא תגיע לגיל שלהם..

אני לא הולכת לקבור אותם... גם כנראה לא לראות אותם מזדקנים...

כי אני ימות לפניהם....

זה כבר ברור לי ממזמן.

רק חשבתי על איך יהיה אחרי שאני ימות...

איזה אווירה תהיה במשפחה, איזה לוויה יעשו לי ועד כמה לוויה דתית היא תהיה, כי אני לא רוצה שהיא תהיה כזאת. לא מאמינה בדת, וגם אחרי המוות אני לא צריכה תבולשיט הזה...

חשבתי על... כמה אנשים יהיו שם ועד כמה יהיה להם באמת אכפת, ואיך הם באמת ירגישו עם זה.

זאת הסיבה שלא רציתי להכיר אנשים חדשים... כי זה ברור שבשלב מסויים הם ייקשרו אליי ולא ירצו לעזוב.

לא רוצה להיקשר מהסיבה הזאת... לא רוצה שלאנשים יהיה אכפת שאני ימות... לא רוצה שיהיו הרבה בלוויה ואני לא רוצה להיות כזאת משמעותית בחיים של אחרים... זה כל כך... מיותר..

ועם זאת, כל כך נחוץ...

אי אפשר להימנע מזה... ואני גם נקשרתי לאנשים חדשים בזמן האחרון.. ובאמת שכיף לי איתם ואני לא רוצה לעזוב, לא רוצה לפגוע בהם...

אבל גם לא רוצה שיהיה לי אכפת כל כך... כי יותר מידי אכפת לי ואני מנסה שלא יהיה לי אכפת מהסיבה הזאת.

אבל דווקא אני מתייחסת לכישלונות שלי יותר באדישות יחסית לפעם..: "טוב נו. אז נכשלתי בבגרות. אני אפס זה ברור. שומדבר לא חדש.. ברור שאני טיפשה...."

וככה פחות נכנסת לדיכאונות ויותר מתחמקת ובורחת לעולמות אחרים ובורחת מהמציאות.

אוהבת את החוסר שליטה..

הבריחה הזאת..

הסחרחורת שאומרת לי שאני עוד שנייה נופלת ומתעלפת.

ללכת על הקצה.

לחכות שמשו רע יקרה.

לקוות שהוא יקרה.

שיהיה לי את האומץ......

לקפוץ.

מגבוה....

כמה שיותר גבוה.

כמה שיותר נזק.

הרבה כאב שיעבור מהר...

ולא יהיה יותר.

לא כאב ולא שום טיפת תחושה.

לא טיפת חיים.

הכאב בטן הזה...

הצביטות והקרקורים האלה בבטן

שאומרים שמשהו לא בסדר...

ולהרגיש את עצמי נאכלת מבפנים

להרגיש את הצלעות כשאני שוכבת על הבטן, ואת הבטן נכנסת עמוק לגב ככשוכבים על הגב....

להרגיש את הכל נשרף שם בפנים....

להרגיש שרירים נשרפים כשאני עושה משו,

ההרגשות האלה....

כל כך טוב...

כל כך רוצה שוב... אבל לא יכולה...

יותר מידי אוכל...

נמאס כבר...

ככה זה כשאמא מכינה יותר מידי אוכל, מסעדות פעמיים בשבוע..

כל כך נמאס...

עוד פסטה...

ועוד שוקולד..

ושמנת..

וקצפת...

ועוד פעם ההרגשה הזאת של אחרי האוכל כשאין לי כוח לכלום,

אני מתחילה להתעצבן ובא לי לחנוק מישהו כל כך חזק....

בא לי לקרוע את הבטן מהמקום...

לקרוע לעצמי תעור ופשוט להוציא את כל השומן המגעיל הזה משם....

ושאחרי זה אני לא מסוגלת ששומדבר יגע בי, חייבת ללבוש בגדים הכי רחבים שיש, ששומדבר לא יבלוט כי לא אכפת לי איך זה נראה ולא אכפת לי שאף אחד אולי לא רואה את זה, לי זה מציק....

ואיך שיורד המשקל, ככה עולה הביטחון העצמי.

ואיך שהמספר קטן יותר, ככה החיוך גדול יותר...

ככה יוצא שאומרים לי שאני נראית מאושרת, יפה, כוסית... כי אני מחייכת- ועם קצת יותר ביטחון עצמי..

חיוכים יותר אמינים..

אולי אפילו שמחה.