|
קטעים בקטגוריה: ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½.
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
 בא לי.
מסע חנוכה שכזה.
זאת הפעם הראשונה ב 3 שנים שאין לי כלום בחנוכה. ולמה זה? כי אני בשירות. או אני סתם בוחרת להאשים את השירות. אבל בדוגרי זה נכון. אין לי אפשרות לקחת חופש לכמה ימים ולצאת לטייל במדבר.
מסעות זה דבר טוב כזה, מנקה את הראש. מתנתקים לכמה ימים מהמשפחה, לימודים, חברים (אם יש). והולכים למדבר. לשקט. ובמקומות כאלה, גם אם נורא רוצים, אי אפשר להיות בדיכי.
גם כשמתים, לא נמצאים בדיכי. לא נמצאים בשום מקום. אבל זה לא קשור.
אני לא בדיכאון יותר.
עכשיו זה סתם דאון שמנסה להחזיר אותי לדיכאון. אחרי שאתמול (או ביום חמישי?) הכל עבר, וחשבתי שאני אחזור למצב הרגיל.
זה כאב שאוכל אותך מבפנים.
מישהו טרח להגיד לי, שאני עושה את זה לעצמי. שאני נהנת מזה, ושאני נכנסת לזה יותר ויותר, כי זה מה שאני רוצה. חבל שהמישהו הזה הוא אדם שאני מאוד אוהבת.
היה יכול להיות יותר גרוע. אבל מצד שני, תמיד יש יותר גרוע.
כמו שאני אומרת לזקנה ההיא, שכרתו לה את הרגל, שהעיקר להיות בריא. עדיף להיות חי בלי רגל מאשר מת עם רגל.
דוגרי, אני בעצמי לא מאמינה בזה. אבל זה לא קשור לנושא.
ובלי קשר, היא זקנה מאוד חביבה. תמיד נותנת לי עוגיות כשאני באה לבדר אותה בשעות שהיא לבד.
אה, אם אני אבקש יפה, נראה לכם שהשכנה מהקומה האחרונה תסכים לתת לי להשתמש בגג שלה? זאת קומה 13, ואני בטוחה שיהיו תוצאות טובות.
but i will never do that anyway.
מקווה שהשבוע שלכם התחיל יותר טוב משלי.
| |
חורף.
תמיד בתקופה הזאת של השנה, כששואלים אותי למה אני מדוכאת אני אומרת שזה בגלל החורף. אין דבר יותר מדכא משמיים אפורים בלי שמש, גשם ועננים.
או שלא.
כשאדם מדוכא, נראה לו שהכי כיף בעולם זה להישאר בבית, לבד, רצוי מתחת לפוך. להתנתק מכל שאר העולם.
את היציאה מהדיכאונות של השנתיים האחרונות אני חייבת למישהי שהיתה חברה שלי אז. לא סיפרתי לה את הסיבות האמיתיות לדיכאון, אבל אני לא בטוחה שהיא לא ניחשה לבד. בכולופן, בלי לשאול יותר מידי שאלות, היא היתה גוררת אותי החוצה מהבית כל הזמן. לכל מקום אפשרי. לקניונים, לסרטים, לימי הולדת, או אפילו סתם לסניף. העיקר לצאת החוצה. היא היתה האדם היחיד שקלט את המצב הזה שלי וניסה לעזור לי. ובסוף הצליח לה.
אז תרופה אחת לדיכאון זה להיות הרבה מחוץ לבית ועם אנשים.
חברה שלי בעצמה היתה במצב כזה ויצאה ממנו עוד לפני, ו"אין חכם כבעל ניסיון".
היא יצאה מזה כשניסתה לשמח מישהו אחר. אותי.
היה חורף והיה לי יומולדת, והיא ארגנה לי מסיבת הפתעה כדי לשמח אותי, וככה היא יצאה מזה.
אז תרופה נוספת לדיכאון זה לשמח מישהו אחר.
תמיד חשבתי שהתרופה הכי טובה זו אהבה. כשיש לך אהבה אתה לא מדוכא. זה נראה כל כך טבעי ופשוט. אבל זה לא ככה.
אהבה היא לא תרופה לדיכאון.
אפשר לרפא את הדיכאון באופן שטחי. אתה הופך לאדם מאושר זמנית, ואתה בטוח שיצאת מזה, עד שזה חוזר אחרי כמה שעות. נכון שהרבה חושבים שאנשים מדוכאים רק צריכים חיבוק? הרי הם נראים כל כך מאושרים אחרי זה. הבעיה היא שאחרי ה'אחרי זה' הדיכאון חוזר.
חיבוק מביע תמיכה, 'יש מישהו בעולם שאכפת לו ממני'. זה לא עוזר לדיכאון לעבור.
מגע הוא לא תרופה טובה לדיכאון.
לפי חלק מהפסיכולוגים, "אנשים מדוכאים צריכים להוציא את זה". דיבור על הגורם לדיכאון, מישהו שנמצא שם ומקשיב לך, זה מה שיגרום למדוכא להרגיש יותר טוב. האמת שיישמתי את זה כמה פעמים, אבל לא במצבים של דיכאון. יותר במצבים של עצב רגיל. ולמרות שניסיתי, כרגע אני לא מצליחה לדבר על זה. אני לא יכולה להצביע על סיבה אחת מדוייקת שבגללה הכל. אז איך אני אדבר על זה?
בקיצור, זאת אולי שיטה טובה, אבל לא פועלת עלי.
יש תרופות לדיכאון, תרופות פיזיות ממש, כדורים, ודברים כאלה. לא נראה לי שהדיכאון שלי עד כדי כך חמור.
אני רק רוצה שהחורף המגעיל הזה יגמר כבר, השמש תחזור וכולנו נלך לים.
אבל עד אז, פסימיות רולז.
| |
חשבתי שזה היה יכול להיות רעיון טוב, אז לקחתי את אבאמא ונסענו. אני נהגתי. אז דבר ראשון גיליתי, שלאבא ולאמא יש דרכים שונות להגיע למקומות. כשאבא אמר לי שמאלה, אמא חשבה שדוקא ימינה יהיה עדיף. וכשאבא חשב על ישר, אמא רצתה שמאלה. הם אף פעם לא סגורים על עצמם. רבים גם על הדברים הקטנים ביותר. מתווכחים על פניות, אפילו שכבר עברתי את הצומת מזמן, וזה לא באמת חשוב. התחלתי לחשוב שהם נהנים מזה. בסוף הגענו. שלחתי אותם להסתובב בשופינג. אני הלכתי לבקר חברים וותיקים ממקום שעבדתי בו פעם, ובאותה הזדמנות גם להחזיר להם את המדים. תמיד כיף לפגוש חברים ותיקים. היה מאוד נחמד. הכל נשאר בדיוק כמו שהיה לפני שעזבתי. אני חושבת שאני אבוא לבקר אותם שוב גם מחר. יחד עם עוד חברה שלי. היחידה שנשארה כאן. כולם נמצאות בסמינריונים של שירות לאומי. ): אני מניחה שככה זה יהיה גם שנה הבאה. אני אשאר פה. לבד לבד. ויהיה לי מאוד עצוב. אני אבכה. זה לא יעזור, כי כולם כבר יהיו רחוק רחוק מכאן... אני אתגעגע. ואני בטח אחזור להיות בדיכאון... רק שהפעם, לא יהיה מי שיוציא אותי מזה בכוח. איזה מחשבות פסימיות... חח אבל נכונות... עצוב כמה שזה נכון. לא תמיד יהיה איתי מישהו... והיום ראיתי את זה ממש טוב. האמת, שכבר ממזמן הייתי צריכה להבין שתקופות טובות זה דבר שחולף.
בכולופן, אני רוצה שכבר יגמר לי המלווה... מעבר למריבות המטופשות האלה של אבא ואמא, אמא חושבת שהיא המורה החדשה לי לנהיגה...
"כתום! עוצרים! תעצרי!"
או דהה, אני סתם מאיטה, לא היתה לי שום כוונה לעצור.
"תיזהרי מהאיש ההוא, הוא עלול לחצות בדיוק כשלך יהיה ירוק"
אמא, אני מאמינה שכשלי יש ירוק להולכי רגל יש אדום. ונראה לי שהם לא עוברים באדום. אני טועה? אהה, אולי הם רוצים להתאבד בדיוק מתחת לגלגלים של האוטו שלך?? (דוקא רעיון לא רע), טוב, אז להבא אני אשאל אותם לפני שאני מתחילה לנסוע.
אני חושבת שסיימתי עם הנהיגה לשלושת החודשים הבאים.
וסיימתי עם העולם.
הערב הזה בהחלט הספיק לי.
ואם אתם כבר מגיבים, קחו בחשבון שאני אתעלם מכל תגובה שתתחיל בסגנון של "אל תדאגי זה יעבור" או "יהיה טוב" וכאלה. אז תשתדלו להימנע.
עכשיו תסלחו לי, אני אלך לבכות באיזו פינה.
| |
דפים:
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
ג'יין...