הוא דחף אותו. הוא עקף אותו בריצה. כעונש, הוא קיבל דחיפה. ללמוד שאותו לא עוקפים. הוא נפל, על המדרכה, וירד הרבה דם. זה כאב. אבל הוא היה גיבור. הוא לא בכה. הוא ראה את השן שעפה לו מהפה, במרחק מטר ממנו. בחיים הוא לא ראה דבר כזה. גם לא בשיעור טבע. שן שלמה ככה, עם כל השורש שמחובר מלמעלה.

שיעור התעמלות של כיתה ג הופסק לרגע, כשהמורה מצאה אותו ולקחה למזכירות.

"מישהו דחף אותך?"

"כן"

"מי?"

"הוא". אמר והצביע.

המורה ידעה שהילד הדוחף הוא בעייתי. זאת לא פעם ראשונה שהתלמידים מתלוננים עליו. אבל מה היא יכלה לעשות? לאמא שלו יש קשרים עם כל מי שצריך, ואם מישהו רק יגע בו, היא ידעה שהאמא לא תשתוק. והיא לא רצתה לאבד את המשרה שלה.

בסמינר למורים, אותו סיימה רק לפני שנה, אף אחד לא לימד אותה כיצד להתנהג במצב כזה.

בנתיים הם כבר הגיעו למזכירות. המזכירה שאלה מה קרה.

"דחפו... אה.. הוא נפל.. מעצמו.. באמצע הריצה..."....

המזכירה, שהיתה כבר מיומנת במקרים מעין אלו, שלחה את המורה הצעירה בחזרה לכיתה.

שיעור ספורט של כיתה ג המשיך כרגיל, מאותה הנקודה בה נפסק.

אביו של הילד הנפגע הגיע לבית הספר לאחר שיחה מהמזכירה. כשהבין את חומרת המצב, לקח אותו לרופא הקרוב ביותר, שנתן לו עזרה ראשונה. עכשיו אנחנו מתפללים שהכל יהיה בסדר.

והילד התוקף? היום דחף והפיל תלמיד נוסף מהכיתה. הפעם ללא פגיעה חמורה.

ומחר?

ובעוד שבוע?

בית הספר מתעלם מקיומו של הילד הזה. שום עונש לא ננקט. ממשיכים בשגרה ומעלימים עין.

כמה נוח.

מדברים על אלימות? רצח במועדונים? מישהו דקר מישהו בגלל בחורה? בגלל חניה? בגלל שסתם לא נראה לו?

הכל מתחיל מבית הספר היסודי. ממערכת החינוך. מהמורים, המחנכים, שמאפשרים ומעודדים התנהגות כזאת, בהסכמה שבשתיקה.

ההורים, שמלמדים את הילד שלהם, שמגיע לו הכל, וגם אם מתנהג באלימות, מצדיקים אותו ויוצאים נגד כל השאר.

כך גדל ומתחנך לו דור אלים, ממש פה, בבית הספר הקרוב למקום מגוריך.

וגם אני, עד לא מזמן, הייתי מאלה שקוראים על זה בעיתון, מרגישים זעזוע למשך כמה שניות, והופכים את הדף לכתבה הבאה.

כי עד שזה לא קורה קרוב אליך, לא תשים לב.

ולמשהו לא קשור, כדי לא לסיים בעצב. יש לי בעיה בלהתמיד עם דברים. לכן התפטרתי מהעבודה. ידעתי מראש שאני לא אשאר שם הרבה זמן. בעבודה עצמה ממש לא נהנתי. בהתחלה היו המון אנשים טובים וחברותיים, ואיכשהו זה עזר, אבל לאט לאט, מאז שהגעתי, כל שבוע מישהו אחר עזב. כמו מין לחץ חברתי כזה לעזוב. ואני נשארתי. ועבר זמן, והגיעו כל מיני פקאצות חדשות. נוצר מצב מוזר, שבוע אחד הבוסית יכלה לבקש ממני לתת משמרת כל יום, ושבוע אחרי זה- כלום. הגעתי למסקנה שבמקום אחר יהיה יותר טוב.

אני כבר לא שם. כמו שאפשר להבין.

ובנוסף, מגיע לי מזל טוב, כי התחלתי לשלם את חשבון הפלאפון שלי בעצמי. (אז צריך למצוא דחוף עבודה).

לילה טוב לכם.