| |
"קחו את החיים בקלות - במילא לא תצאו מהם בחיים" |
| 1/2007
אני בדיכי קל. מיד אשוב.
אז ככה. גיליתי מחדש קטגוריה מקסימה שהמצאתי בבלוג שלי לפני כמה שנים. קוראים לה קטגוריית ה- "משהו נחמד לקרוא כשעצוב ^_^" מצטערת שאני לא מוצאת כרגע לינק... בכל מקרה, אני זוכרת שפתחתי אז את הקטגוריה ההיא, כדי שבאמת יהיו לי דברים נחמדים לקרוא כשאני בבאסה. דברים נחמדים שקרו לי בחיים ושיהיה כיף להיזכר בהם אחר כך.
אז הגעתי איכשהו לפוסטים של הקטגוריה הזאת היום, וראיתי שיש רק 4... 4 איכותיים וחביבים ביותר. אבל רק 4. היה נחמד להיזכר, איך פעם היה באמת כיף להסתובב עם החברות שלי. פעם באמת היינו חבורה אחת גדולה, שרק חיפשה את הכיף שבעולם. רצינו רק לכייף ובאמת ששאר הדברים לא היו כל כך חשובים, כשהיינו כולנו יחד באיזה אירוע חמדמד שארגנו לעצמנו. לא כמו היום, שכל אחת תקועה לה בעולם משלה, ויש כל כך הרבה עולמות שכולם תקועים בהם, והסיכוי לחבר שוב את העולמות הללו לעולם אחד מגובש וכייפי קטן מאוד מאוד. אפילו זעיר. אז כן. איבדנו אחת את השניה. איבדנו את החבורה הטובה שהיתה לנו. אני לא אוהבת את זה. היום כשנפגשים רק מדברים על דברים ממש רציניים, כמו מה נעשה בעתיד, מה נלמד, איך החיים שלנו יראו. אין צחוקים ואין דברים כיפיים.
חוץ מזה ממש אין זמן להיפגש יותר. כשכל אחת תקועה לה בקצה אחר של העולם הגדול שיש לנו.
למרות שבפעם האחרונה באמת חשבתי לרגע שאולי עוד יש תקווה... אולי אם נצליח להתארגן כקבוצה מצומצמת יותר... אולי אם נארגן איזה משהו רק לחברות הממש קרובות... רק שזה קצת חסר סיכוי... בלתי אפשרי למצוא זמן שבו כולם יכולים. וחבל.
אחרי שקראתי את הפוסטים האלו, ניסיתי להיזכר מתי בפעם האחרונה נהנתי ככה... כחלק מקבוצה... או סתם עשיתי כיף עם מישהו... ולא הצלחתי להיזכר כל כך... בשום דבר שלא היה כתוב שם...
כשאני חושבת על זה עכשיו, הדבר שהכי מתקרב ל"כיף" שראיתי בזמן האחרון זה את החניכה שלי שרה ורוקדת לצלילי הדיסק החדש של מאיה בוסקילה. זה מאוד הזכיר לי אותי לפני כמה שנים בתקופות שעוד היינו הולכים למקומות שאפשר לרקוד בהם... אלה היו ימים...
והיום מה, רק מחשבות על העתיד. רק שאיפות ורצונות. אין יותר לחיות את הרגע. אין יותר להנות כאן ועכשיו.
אני מניחה שהגעתי אל החיים הבוגרים. זה מה שאנשים בוגרים עושים, לא? הם לעולם לא מכייפים- אין להם זמן. הם כל הזמן שואפים להצליח יותר, להתקדם יותר, לגרוף עוד נקודה במבחן הכי מכשיל של התואר...
מישהו חכם פעם אמר לי, שהחיים בסך הכל מורכבים מהרבה הנאות קטנות. לא הסכמתי עם זה אז, אבל היום אני חושבת שזה כל כך נכון. הרי מה הדברים שהכי זוכרים בסוף? לא כמה סבלנו לפני הבגרויות, אלא כמה כיף היה לחגוג את סיומם.
אז אולי, כדי להגיע לכיף שבסוף, צריך לעבוד קשה כל הדרך. טוב זה סוג אחר של כיף, שלא ממש קשור לפה כרגע.
כל כך רע לי ועצוב. אני מרגישה שיש לי הכל, כל מה שאדם בגילי צריך, ואני עדיין מדוכאת עד מוות. ופאק, אני יודעת למה. עצוב כמה שאני יודעת למה. חסרים לי כל כך הרגעים הקטנים האלה של כיף. חסרה לי התחושה של לפרוץ בצחוק גדול, אמיתי ומשחרר, תוך כדי שיחה עם מישהו שגם נחמד אליך רוב הזמן.
אני יכולה למנות על כף יד אחת את כל האנשים שיכולים לגרום לי לצחוק ככה, כמו שאני אוהבת. ע' ה' צ' מ' י'.
אני כל כך בחיפושים אחרי עוד אנשים כאלה. הם באמת יחיד סגולה.
הרבה פוסטים שבוערים בי כבר הרבה זמן יצאו פה. אני שמחה שתוך כדי התפלספות הגעתי למצב של הבנה, מה חסר לי כרגע ומה אני רוצה. זה תמיד בא אחרי התפלספות ארוכה... אבל זה לפחות הגיע. וזה גורם לי מעט מין האושר. לפחות אני יודעת מה חסר. עכשיו אני יכולה להתחיל לפעול בכיוון של למלא את חיי בדבר הזה. אני מלאה בכל מיני פילוסופיות חדשות, ואחרי שהם יתהוו קצת יותר, אולי אני גם אכתוב עליהם פוסט.
בינתיים אני אלך לשתות עוד קצת מהדבר המתוק הזה, ואולי אני אפילו אצליח לקרוא קצת מהחומר למבחן שבעוד יומיים.....
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
ג'יין...