| 7/2006
זה הולך להיות פוסט אגואיסטי.
הסתכלתי במראה קודם, והגעתי למסקנה שאני פשוט שונאת את מה שיש שם.
יצור אנמי עם עיניים שקועות. יצור לבן, צר וארוך.
פעם אהבתי את העיניים הכחולות שלי.
היום הם נראות לי דהויות.
כמו סתם חיקוי עלוב של כחול.
אני חושבת, שאף פעם לא הייתי כל כך רזה, כמו שאני עכשיו.
ואני פסיכית, כי כל מה שאני רוצה זה להיות יותר רזה.
אני עוד יותר פסיכית, כי למרות כל הרצון הזה אני בולסת שוקולד בכמויות.
אני מכורה לשוקולד וזה אחד משני דברים שהכי שווה לחיות בשבילם.
אבל אני שונאת את מה שאני, וכשאני לבד בא לי לבכות כמעט בכל רגע נתון.
ולכתוב פוסטים על כמה שאני מסכנה ואומללה וחיה את חיי כקורבן מבוהל.
שמת מפחד לשמע גברים צועקים. (עם נשים צועקות אני יכולה להתמודד).
אני מאלה שיעשו הכל, ובלבד שלא יכעסו או יצעקו עליהם.
ונחזור לבעיה שהיא לדעתי הגורם לכל, האובססיה הזאת לאוכל.
או אם נדייק, האובססיה הזאת לחוסר אוכל.
הכנתי לעצמי סלט נחמד היום, מביצה.
אבל לא אכלתי אותו. רק נהנתי מההכנה. ומלהסתכל עליו ולתקוע בו את המזלג החד פעמי.
ואז הצעתי אותו למישהו אחר. מישהו שאני די בכסח איתו מאז שאנחנו מכירים.
הוא אכל, נהנה, ואפילו ביקש ממני להכין כזה תמיד... כי זה טעים.
איזה כיף, להכין אוכל לאנשים ואחר כך לשמוע מהם שהיה טעים.
ומאז אנחנו עדיין בכסח. רק שלי כבר לא אכפת.
בדרך כלל אני ממש לא מזדהה עם מה שכתוב בבלוגים אחרים. אני קוראת, אולי נהנת מהקריאה, אולי מגיבה, ובזה זה נגמר.
היום מצאתי איזשהו פוסט, שנורא הזדהתי עם מה שנאמר שם.
הכותב פשוט תיאר את ההרגשה שלי מילה במילה. ואפילו טרחתי לומר לו את זה.
ואני לא מתכוונת לשים פה לינק.
אני יודעת שאני לא הייתי אוהבת אם מישהו היה סתם תוקע לינק לאיזשהו פוסט שלי, באמצע פוסט שלו. כי זה היה מפרסם את הבלוג שלי, דבר שאני כמובן רוצה למנוע בכל מחיר.
ואני דוגלת במה ששנוא עליך אל תעשה לחבריך.
אז אני לא הולכת לשים לינק.
רק להתפעל מהעובדה שהזדהתי עם פוסט של מישהו אחר.
יש בי רצון מאוד חזק, להיות ליד האהבה שלי, ורק לשפוך את הלב, בלי לפחד.
ולקבל חיבוק בסוף.
חיבוק עוטף, מהזרועות החזקות האלה.
והבנה. אם אפשר בכלל להבין אותי, האהוב שלי מבין הכי טוב שאפשר.
אני חושבת.
אבל כל זה, כמובן שלא יקרה בקרוב.
רק ימים של אהבה בשלט רחוק.
ובגלל שזה הכרחי זה בסדר, וגם אני יודעת שזה עדיף על פני משהו אחר, שרציתי להימנע מלכתוב עליו אבל עכשיו אני רואה שלא ילך לי.
והדבר הזה הוא הפחד.
כל הפוסט הזה ניסיתי, בהצלחה יתרה, להימנע מהנושא הזה שכל כך מפחיד אותי.
אנשים סביבי מתגייסים על ימין ועל שמאל.
זה התחיל מבעל של מישהי, עבר לאח של אחרת, ומאז זה לא מפסיק לרוץ.
אנשים מתגייסים למלחמה.
אני מאוד מקווה שאנחנו מגזימים, ושזה באמת פחות ממה שזה נראה, אבל אני חושבת שזו סתם תקוה טפשית שלי, שנובעת מההרגל הזה להתכחש לכל מה שמפחיד.
רק שלא יגייסו את האחד שלי.
אני מכירה מישהו מצפת, שיש לו נוף מקסים מהבית. נוף שפונה להרים כאלה יפיפיים.
היום הוא סיפר, שכשהסתכל מהחלון, הוא ראה עשן עולה משם.
וזה עוד מבלי להזכיר את הטילים שהם שמעו.
ואת האזהרה הזאת, לרדת למקלטים.
וזה מלחיץ.
וזה בא מכל הכיוונים.
וכל מיני אהבות של נשים אחרות, מתרוצצים שם. הורגים ונהרגים. נפצעים ונעדרים.
...
אני צריכה לסיים, אבל יש לי עוד מה לומר.
אז היו בטוחים שאני עוד אחזור.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
ג'יין...