| |
"קחו את החיים בקלות - במילא לא תצאו מהם בחיים" |
| 7/2006
סיוט
זאת היתה אישה הפעם.
ידעתי את זה, כשטעם מתוק של דם עמד בפי.
ידעתי שגם הפעם, לא הייתי צריכה לבוא.
"את לא מתביישת??" היא נבחה עלי כמה שעות לפני כן.
ניסיתי להתנצל, נכון, איחור של רבע שעה זה לא דבר שניתן לשכוח בקלות.
אבל היא המשיכה.
"שלוש שנים לא ראיתי אותך. את לא מתביישת???"
התביישתי. אמרתי לה שהיא צודקת. כמה תמים מצידי.
היא התחילה כמעט מיד. בכוח, ובאכזריות, שרק היא מסוגלת להם.
ידעתי שלא הייתי צריכה לבוא.
וזה כאב.
האם ישאר מישהו שיתגעגע אלי שם בחוץ, אחרי שכל זה יגמר?
כאב לי.
שוב ראיתי את אותו האור הלבן, וידעתי, שהפעם זה לא סתם, הפעם אני באמת אנשום כאן, את הנשימה האחרונה.
והנשימות באמת נעשו כבדות יותר, ככל שהיא התקרבה יותר עם הסכין שלה, לאיזור הפצוע. פחדתי שהפעם אני אצטרך להתמודד עם שטף חזק של דם. האם לא הספיקו לה נחלי הדם הדקיקים, שכבר זרמו עלי, פוצעים כל נקודה בעור שאליה הגיעו?
והטעם המתוק הזה.
היא פשוט נהנתה לראות אותי סובלת. מתפתלת מכאבים, למראה החיוך האכזרי שלה.
הופתעתי לטובה, כשהיא דילגה על האיזור הפצוע. אולי היא לא אוהבת דם.
היא סיימה בדיוק כמו שהתחילה, בבת אחת.
והורתה לי לשטוף את הפה במים.
לנקות את כל הדם.
כמה יפה מצידה.
אבל אני את הלקח שלי למדתי.
לא הולכת יותר לרופאי שיניים.
גם לא אם תשלמו לי!
כאן אפשר לקרוא את הפרק הראשון בסדרה
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
ג'יין...