| |
"קחו את החיים בקלות - במילא לא תצאו מהם בחיים" |
| 7/2005
יום הזוי...
במסגרת השיגעון של לעולם לא להישאר יום שלם בבית, קבעתי עם מור לשופינג.
כבר בדרך ידעתי שזה לא היה רעון טוב. כי כאבה לי הבטן. אבל חשבתי שזה יעבור, אז המשכתי להיות בדרך. כשירדתי מהאוטובוס, הבנתי שזאת היתה טעות נוראית. הייתי על סף התעלפות. התקשרתי מהר לאמא שתבוא לקחת אותי משם. חבל שנגמרה לי הבטריה. נכנסתי לקניון והלכתי ישר לשירותים. שם הקאתי בפעם הראשונה. אחר כך חיפשתי מקום לשבת. היה כזה בקפולסקי. מלצרית אחת הביאה לי תפריט, שאלה אם הכל טוב איתי והביאה לי כוס מים. כל כמה זמן היא חזרה לבדוק מה נסגר, ולמה אני לא מזמינה כלום, עד שבשלב מסויים אמרתי לה שנראה לי שיש לי בחילה. אז היא אמרה לי לבוא אחריה למטבח שלהם. שם הקאתי בפעם השניה, לקול קריאותיה של המלצרית: "לא... לא..." בסוף היא הביאה לי שקית. בסוף. ואז היא ניקתה את הריצפה של המטבח... חבל שאני לא יכלתי לעשות את זה במקומה... ואז היא סידרה לי מקום נוח מחוץ למטבח, עם כוס מים קרים (שהצילו את חיי). הייתי בטוחה שהולכים להזמין לי איזה אמבולנס או משהו, כי היא התחילה לשאול אותי כלמיני פרטים. ואז היא שאלה אותי אם אני רוצה להתקשר למישהו. די רציתי, כי המילים האחרונות שאמרתי לאמא שלי לפני שהפלאפון נכבה היו שאני עומדת להתעלף, ותיארתי לעצמי שהיא די דואגת. המלצרית הביאה לי פלאפון... כנראה שלה. התקשרתי לאמא. התברר שהיא ומור מחפשות אותי כבר שעה. הסברתי להם איך למצוא אותי והם הגיעו. באמת שמחתי לראות אותם. סיפרתי להם את כל מה שהיה... המלצרית אמרה לי ללכת הביתה. לנוח. זה מה שעשיתי. ניפרדתי ממורוש, ואמא לקחה אותי הביתה... בדרך ביקשתי ממנה לעצור. פתחתי את הדלת של האוטו, ואז הקאתי בפעם השלישית...
הגעתי הביתה, לבשתי פיג'מה והלכתי לישון. הייתי מותשת מידי מכדי לישון, ושוב, הייתי על סף התעלפות.
אמא לקחה אותי לרופא. זה היה וירוס.
כשחרנו הביתה, כבר הרגשתי יותר טוב.
נסעתי לקחת את אחי (6) מחבר שלו. (עם אמא... אבל אני נהגתי). אחי מה זה התלהב מהעובדה שאני נוהגת, אז הוא דרש מחבר שלו לעמוד בחוץ ולראות. אני אישית מאוד נהנתי.
כשהגענו הביתה שאלתי את אחי איך אני נוהגת.
"עקום"
זה כל מה שהוא אמר.
חצופי!
זהו להפעם.
לילה טוב קוראים חביבים!
(כן, אני יודעת שאתם קיימים)
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
ג'יין...