| 7/2005
זה לא נגמר, זה רק הסוף.
זה קרה אתמול. קמתי בחמש וחצי בבוקר, בשש כבר הייתי בחוץ. נסענו. ונסענו. והתחלפנו. והמשכנו לנסוע. אחרי שעה עצרנו. הגענו. חיכינו. במתח. לא ידענו מה יהיה. קיווינו שהכל יהיה בסדר. אבל הלחץ היה עצום. למרות ההודעה החמודה שיניב שלח לי. [תודה]. המורָה נתנה לנו כמה טיפים אחרונים, בסגנון של מה עושים כשהמנוע נכבה, וכאלה. כן, הייתי לפני טסט. בזמן שחיכינו לטסטר, ניסיתי לדבר קצת עם התלמידה השניה, להפיג את המתח. אבל הילדה היתה יותר מידי בלחץ בשביל לדבר. היא ענתה לי בתשובות קצרות כאלה. אז התחלתי לדבר סתם, רק כדי לא לחשוב על מה שציפה לנו. אפשר להבין אותי, אחרי הכל, יש לי עדיין טראומה משני הטסטים הקודמים. האם כל הטסטרים בולמים בפתאומיות תוך כדי צרחות אימיים? או שזה רק ההוא שהכשיל אותי בשני הטסטים הקודמים שעברתי? הטסטר ההוא, כל הזמן היתה לו ביקורת על הנהיגה שלי, (כנראה שבצדק), והוא טרח לספר לי על זה. תבינו, אי אפשר לנהוג כמו שצריך כשאתה כל הזמן פוחד מהטסטר, או לחוץ. או שניהם.
באותו רגע, הייתי נורא לחוצה. הטסטר שלנו נכנס. טסטרים בדרך כלל לא מודעים לזה שכשהם אומרים בוקר טוב, או בהצלחה, הם רק מלחיצים יותר. למרות שנראה לי כאילו הוא באמת ובתמים התכוון לבהצלחה שאמר. כנראה שבטסט הראשון על הבוקר הם עדיין לא שחוקים מאמירת בהצלחה.
טוב שלא הייתי ראשונה. במשך כל הזמן שהתלמידה השניה נהגה, שכנעתי את עצמי שהאיש שיושב לצידה הוא אדם טוב, והאמת שבאופן הדיבור שלו הוא קצת הזכיר לי מורה שמאוד אהבתי מהתיכון. וזה הרגיע אותי קצת. אבל רק קצת. כשהוא אמר לה לחנות, (חמש דקות אחרי שהיא התחילה לנהוג), נלחצתי כי חשבתי שאנחנו עומדים להתחלף. אבל לא. הוא ביקש ממנה להמשיך. וככה נסענו, כשאני מאחורה עושה לעצמי שטיפות מוח. עשרים דקות אחרי שיצאנו ממשרד הרישוי הוא ביקש ממנה לעצור בצד. ניחשתי שבטח כבר הגיע תורי. וצדקתי. לחץ. שניה אחרי שפתחתי את הדלת, כדי לעבור קדימה, ניזכרתי במה ששני אנשים חכמים אמרו. לחיוך יש יכולות מדהימות במצבי לחץ. אז חייכתי חיוך באמת גדול לתלמידה (הדי מופתעת) שעברה אחורה. היא בטח חשבה, 'למה המטומטמת הזאת מחייכת שניה לפני שהיא נכנסת לטסט????' המחשבה על זה מאוד הצחיקה אותי. אז חייכתי גם לטסטר. הוא אמר לי בהצלחה ועניתי לו תודה. הוא היה אדם מאוד נחמד דוקא. אז ככה, עם חיוך ענק על הפרצוף, התחלתי את הנסיעה. הלחץ נעלם, כאילו לא הייתי על סף מוות מלחץ בשניה שלפני. אז הבנתי שהחיוך באמת עוזר. המשכתי לחייך כל הטסט. חיוך קטן יותר מקודם. היו רגעים שזה היה ממש מאולץ. אבל הכרחתי את עצמי. ולא הייתי לחוצה בכלל. וכשלא לחוצים, נוהגים הרבה יותר טוב. תאמינו לי. ובסך הכל נסענו במקומות שנהגתי בהם כבר בעבר. (אפילו עברנו קרוב לבית של יניב. כשהתלמידה השניה נהגה).
הכבישים היו די ריקים, יחסית לאיך שהם בשיעורים. הכל היה בסדר, עד שפתאום קלטתי מימין משאית ענק שמנסה להיכנס לנתיב שלי. ידוע שמדברים ענקיים שומרים מרחק, אז עצרתי וחיכיתי בשקט שהיא תעבור. (וזה גם בזבז זמן מהטסט... ^_^). היא עברה. ואז ניסיתי לנסוע שוב. המנוע נכבה. התנעתי וניסיתי שוב. הוא שוב נכבה. התחלתי לדאוג. אחרי כמה נסיונות כושלים הטסטר בא לעזרתי, ובמאמן משותף (אני עוזבת את הקלאץ' והטסטר משתלט על האוטו), האוטו התחיל לנסוע. בשלב הזה הייתי בטוחה שהלך עלי. ומה עושה תלמיד שיודע שהלך עליו? מתחיל לנהוג בלי חשבון. עושה את כל הטעויות האפשריות. כבר הייתי בסרט הזה. לא רציתי לעבור את הכל שוב. חזרתי לחייך. בבת אחת הלחץ וההרגשה השלילית נעלמו. הטסטר בטח חשב לעצמו משהו כמו, "התערבתי לה בנהיגה באמצע טסט, זה בטח לא אמור להיות משהו משמח, אז למה היא מחייכת פור גאד סייק?". אני מניחה שהעובדה שחייכתי גרמה לו לחשוב שאני בטוחה בעצמי, (מה שהיה נכון בעצם, אבל לא חייכתי בגלל שהייתי בטוחה בעצמי, אלא הייתי בטוחה בעצמי בגלל שחייכתי).
אחרי חצי דקה של נסיעה, הוא ביקש ממני לפנות שמאלה ולהיכנס בחזרה למשרד הרישוי. בלי לעשות חניה. המורה שלי אמרה לי אחר כך שזה לא סימן טוב. ובכלל, אי אפשר לדעת אם עברתי או לא. היא תוכל להודיע לי רק בארבע וחצי. והשעה היתה אז שמונה בבוקר. זה לא היה כיף בכלל. אחרי שיחה עם יניב הרגשתי הרבה יותר טוב. (המורה שלי טענה שהטסטר שכן שלו).
אחרי כמה זמן, הגעתי הביתה. הייתי צריכה להעביר את הזמן עד ארבע וחצי. אז נסעתי לעיר אחת. נכנסתי (איך לא) לפנאי לי, והצטיידתי בכל מיני דברים מאגניבים שאפשר לצייר איתם, עליהם, ובנצנצים. ואני עוד רוצה לחזור לשם כדי לקנות עוד כמה דברים. (ולכבודם עשיתי רשימת קניות ברשימות שבצד).
כשחזרתי, עדיין נשאר לי עוד הרבה זמן לבזבז, עד ארבע וחצי. בשלב הזה הייתי נורא עייפה, (זוכרים שקתמי בחמש וחצי בבוקר?) והגעתי למסקנה שאין דרך טובה יותר להעביר את הזמן מאשר בשינה. אז הלכתי לישון.
התעוררתי לצלילי "פתאום כשלא באת..." של שלמה ארצי. כן. זה הצלצול שלי. הפלאפון המצלצל שלי העיר אותי. זאת היתה המורה לנהיגה. היא שאלה אותי אם התעוררתי עכשיו. זה לא היה חשוב.
עברתי.
עברתי טסט!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!1111
(תרשו לי להתנהג בפקאציות לכבוד המאורע)
אני! עברתי!
אחרי יומיים שאני אומרת את זה לעצמי, אני מתחילה להאמין.
בערב חגגנו. ^_^
אבל זה כבר סיפור אחר. ^_^
^_^
היתרון בפוסט ארוך הוא, שרק מי שבאמת אכפת לו יקרא. למי שסתם נכנס לפה בטעות לא תהיה הסבלנות הדרושה בשביל לקרוא הכל.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
ג'יין...