איזה כיף שיש לנו את היום הזה בשבוע.. הכל נעצר היום. רגיעה. אני כל כך שמחה שאני לבד עכשיו, סוף סוף, ואני יכולה לחשוב קצת על עצמי.
יש הרבה דברים שאינם ברורים לי בכל התקופה הזו והייתי צריכה את הזמן הזה של השבת כדי לחדול מכל דבר אחר, זו הסיבה שסיימתי עם כל מה שיכל להפריע למוח שלי לנוח כבר ביום רביעי.
אני שוכבת עכשיו במיטה, המחשב מולי, אני לא מאמינה לעצמי שאני יושבת וכותבת שוב. שנתיים וחצי אחרי. הכל היה כזה אינטסיבי בשנתיים האחרונות ומנגד כזה מונוטוני. מאז שאימא כבר לא בעולם הזה, אני לא יודעת איך להגדיר את המצב הנפשי שלי. בניתי לעצמי כל כך הרבה חומות הגנה שאני לא מרשה אפילו לעצמי להתקרב אליי. הכל כזה ... חסר תחושה כזה... אף אחד לא מבין באמת על מה אני מדברת, לא משנה כמה יפה אני אנסה להסביר את המצב הזה... פשוט numb..
אני מנסה בכל כוחי לקלף מעליי את השכבות, ועל מנת שאוכל לעשות זאת הגעתי למסקנה שאני פשוט חייבת לחזור לכתוב. הגעתי לזה אחרי שכל השנתיים האחרונות לא ציירתי שום דבר, וחלק ממני פשוט גווע.. ואז פתאום יום אחד פשוט לקחתי את הקאנבס ששכב לי בארון כמה חודשים טובים, לקחתי את הצבעים ולא חשבתי יותר.... סגרתי את עצמי בחדר, עודד היה בסלון או משהו... שמתי אוזניות והכל מסביבי התלכלך, הידיים שלי היו טבולות עמוק בתוך הדלי של הצבע, בכיתי תוך כדי מרוב התרגשות. שלושה חודשים אחר כך, שוב הסתגרתי בתוך החדר, הפעם זה היה בחדר שינה שלנו. 4 ימים הייתי בתוך החדר. יצאתי רק כדי לאכול ולהתקלח. הכתה בי המחשבה שאני פשוט הולכת לאיבוד בתוך עצמי. בארבעה ימים האלה חפרתי בתוכי, נברתי לתוך הנשמה שלי, והבנתי שאני לא צריכה להיות עם גבר רק בגלל שזה נוח לי, ורק בגלל שזה יציב נורא. פתאום הסתכלתי על כל הבית שלנו כמו שהוא- קירות, על הזוגיות שלנו כמו שהיא- מיותרת, ועל עצמי כמו שאני- כבויה. מיותר לציין שאחרי הארבעה ימים האלה, ואחרי ניסיונות מצידו לדבר יצאתי החוצה לסלון, התיישבתי על הכורסא ואמרתי לו שאני לא מאושרת, והוא לא נראה לי כזה מאושר גם כן, וחבל על הזמן של שנינו, כדאי שנסיים את הדבר הזה שסתם נסחב כמו מסטיק שכבר מזמן איבד את הטעם... לא ראיתי כלום בעיניים חוץ מאת העובדה שאני כבר לא אני יותר, מתעסקת לי כל היום בבישולים, ניקיונות, עבודה.. איזה חיים אלה??
והיום אני כבר שבעה חודשים אחרי.. בכל יום אני מגלה בעצמי עוד משהו שכבר נשכח.. בכל יום אני מתעוררת ואני שלמה עם עצמי למרות שיש בעיות, כי בלי בעיות אז אנחנו כנראה מתים, אבל הבעיות כאלה מינוריות וקטנות לעומת כל מה שעברתי כבר בחיים שאני ממשיכה הלאה. העולם נמצא בכף ידי, וזה הזמן לטרוף אותו.
אז הנה אני, חוזרת לכתוב בפורמט הזה של הבלוג כי באמת שניסיתי לכתוב יומן ידני אבל זה לא עבד לי כמו שצריך...
האמת שאפילו עכשיו קשה לי מאוד להעלות את מה שאני מרגישה.. אבל אני מבטיחה לנסות...
אפריל.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
אַפְּרִיל