http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=92372heCopyright 2026 אַפְּרִיל. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=92372http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=92372&blogcode=14191036<div align="right" dir="rtl">השארתי את הדלת פתוחה, כדי שאם תרצה לחזור אז תוכל פשוט להיכנס עם המפתח, ולא תצטרך להתקשר אליי כדי לשאול אם זה בסדר. ביום ראשון שעבר התעוררתי אחרי שבקושי ישנו. קמנו שנינו והתלבשנו, אני חושבת שאפילו נשקת לי בחטף כשיצאת מהחדר. הלכנו לאכול שאוורמה ודיברנו, תוך כדי שהטחינה נזלה לי על הסנטר, על המנהל ההוא, על זה שהוא בן 40 ומשהו והוא עוד רווק, ואיזה רכב ונעליים יש לו. אמרתי לך שאולי הוא פשוט הומו בסתר, כי מי באמת אוהב להיות לבד? החזקתי לך את היד ואמרתי לך שאני אוהבת אותך, אתה אמרת שגם אתה ושצריך כבר לזוז כי מחכים לך בעבודה. נפגשנו שוב אחרי שהייתי אצל המטפלת שלי. קניתי לי אייס ארומה והטבעתי בו את כל הרוע שאפף אותי בשבועות האחרונים. היה לזה טעם של תקווה שהכל יסתדר. נתקלתי בך יושב באוטו ומעשן, סימנת לי לבוא מזיעה מההליכה, ומהחום, נכנסתי לאוטו ואז הפלת עליי את הפצצה "זה לא עובד. החלטתי, החלטתי לבחור בעצמי במקום בך. זה הרסני. זה לא בריא. אני לא יכול יותר לקחת על עצמי את כל העולם וגם אותך. אני עושה לך טובה האמיני לי, אני משחרר אותך ויום אחד תביני שהייתי רק נקודה בכל חייך, את חיי</div>Sat, 30 Aug 2014 23:49:00 +0200nobody@israblog.co.il (אַפְּרִיל)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=92372&blogcode=14191036http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=92372&blog=14191036http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=92372&blogcode=13970729<div align="right" dir="rtl">אני לא מבינה למה אני צריכה בכלל להיות במצב הזה. אלוהים אדירים. תעצרו הכל אני רוצה לרדת מהרכבת הזאת, הכל נמצא אצלי על המסלול המהיר לאבדון או שיגעון, הגבולות תמיד היו צריכים להיות כאלה מטושטשים בעיניי אבל גלויים כל כך לכל אדם זר שעבר ברחוב. אני לא בחרתי לחיות את החיים האלה. אני לא רציתי להישאר לבד בגיל 18 ולהתחיל לחפש לעצמי דרכים במדבר הזה, אין שביל במדבר. הכל חולות, הרוח מעיפה את השביל שבו הלכתי לקיבינימט ואני מסתכלת אחורה ולא מצליחה לראות את הצעדים שלי עצמי. באיזה תחנה לרדת? איזה תסכול. יש משפט שמתנגן לי עכשיו בראש, "אלוהים נותן לאנשים להתמודד רק עם דברים שהם יכולים להכיל". ראבק, מי קבע את הקביעה המטופשת הזו? מתי בנאדם אומר לעצמו דיי? איפה הסף? מתי הוא מגיע? אני לא יודעת כבר... מה עוד חסר שיקרה..? המוות כבר לא משחק תפקיד כזה מרכזי. אנשים מתים וזו עובדה. החיים ממשיכים על המסלול המהיר ואף אחד לא מסתכל אחורנית. אלוהים אדירים, מרוב שהחיים האלה כבר כאלה לא מפתיעים המוות הפסיק מזמן להיות סף השבירה. באמת שזה כבר לא מזיז לי. אותי מעניין מה קורה בחיים עצמם. עם איזה בעיות צריך להתמודד ביו</div>Wed, 20 Nov 2013 22:57:00 +0200nobody@israblog.co.il (אַפְּרִיל)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=92372&blogcode=13970729http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=92372&blog=13970729http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=92372&blogcode=13962844<div align="right" dir="rtl">מה נשאר לי כבר,הקירות סוגרים עלייתחושת ריקנות שכזומה שווה כל היופיאם אין בי שום דבר שימלא אותיאפילו העצב כבר לא תופס מקוםהדיכאון שהיה למנת חלקי הקטנהפינת השקט שלי,אפילו הוא עזב אותי והשאיר במקומו חלל.איזה שיממון..פשוט כלום.גם היום, אינני יכולה להרגיש דבר.אני שומעת הכל, ומקשיבה,אבל שום דבר לא מצליח לגעת ביאולי התסכול בסוף ימלא אותי,ואז אני אהפוך למרירה ומתוסכלת.הריקנות כזו מכאיבה,הכל חלול...לפעמים אני מצטערת שלקחו לי את הזכות לבחור..אני עומדת על הסף, עוד שניה הכל בטח יחזור,הכל יתפרץ כמו סופת חול שתמלא את הריקנות שבתוכי,שתצליח לגעת בתהומות ליבישתגרום לי ליפול,ליפול לתוך החושךלגעת ברצפה כמו פעם,להסתכל למעלה ולא לראות כלום...לשלוח יד ולנסות לתפוס בקירות חלקים.מי שלא ראה את החושך הזהלא יחווה את האור.אפריל.</div>Mon, 11 Nov 2013 09:55:00 +0200nobody@israblog.co.il (אַפְּרִיל)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=92372&blogcode=13962844http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=92372&blog=13962844http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=92372&blogcode=13961930<div align="right" dir="rtl">הגשם מטפטף על החלון, את פוקחת עיניים ומסתכלת מסביבך בחוסר עניין מוחלט, אפילו לשמש קשה להאיר בבוקר כזה והיא מסתתרת מאחורי כמה עננים אפורים. את חושבת לעצמך שכבר מזמן לא ישנת כמו שצריך ומקללת את היקיצה המוקדמת והמעצבנת הזו. ליידך עדיין ישן לו בשלווה הגבר שמאוהב בך בכאילו. את כל כך מקנאה בו שלמרות שקיים בו אי שקט, הוא מצליח לישון עד שעה מאוחרת ולהתפנק לו מתחת לפוך. אתמול בלילה הוא הסתכל עלייך עד שנרדמת, מנסה לדעת על מה או מי את חושבת. את תוהה לעצמך האם הוא מבין שאת אינך חושבת על שום דבר מחשש להידבק במחלת השיגעון עקב עודף מחשבות לפני השינה. את מקווה שהוא מבין שאם היית חושבת עליו, לדוגמא, אז הוא לא היה ממלא מקום ריק במיטה שלך.. הוא אפילו לא היה סתם עוד גבר חד פעמי ללילה אחד. את קמה מהמיטה בחוסר רצון, קופאת מקור, ומתחילה לבצע את רשימת הבוקר שלך; לצחצח שיניים ותוך כדי להתלבש, לסרק את השיער ולשבת בסלון עם הסיגריה. את מנשקת אותו שניה לפני שאת יוצאת מהבית, ורק אלוהים יודע למה את עושה זאת. את בעצמך אינך מבינה למה לך לנשק ברוך מישהו שאינך סומכת שפיו וליבו שווים? או שאולי בגלל שאינך בטוחה בעצמך ואת</div>Sun, 10 Nov 2013 07:13:00 +0200nobody@israblog.co.il (אַפְּרִיל)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=92372&blogcode=13961930http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=92372&blog=13961930http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=92372&blogcode=13960989<div align="right" dir="rtl">געגוע, הוא עולה בתוכי, מטפס לאט בתוך נשמתי, מנפץ את החומה שבניתי לעצמי.. מספיק עם כל הפחד המעצורים נועדו לאנשים חלשים - אמש הייתה לי שיחה שנמשכה שעתיים בטלפון עם הגבר שכרגע ממלא את המקום הריק במיטה שלי. הגבר הזה דואג להזכיר לי כמעט בכל רגע, גם אם לא במילים, את הפחדים הכי גדולים שלי. אני מפחדת להיפגע. אני מפחדת להרגיש. כבר לא נשאר לי מקום להכיל את הכאב הצפוי הזה מראש. יש בתוכי המון ויכוחים עצמיים על הרעיון שבסופו של דבר מישהו נפגע, כי בכל זאת, אין אחריות לשום דבר בחיים... אבל איתו, יש מעיין הרגשה שאם אני אשבר ואפול אליו אז הכאב יהיה גדול וקשה מנשוא, אז אני בנתיים יושבת על הגדר ומתנדנדת כל פעם מצד לצד. איפשהו במהלך השיחה הדמעות הציפו אותי ומילאו אותי כמעט כמו פעם. שכבתי במיטה והעפתי ממני את הטלפון למרחק מה כדי שלא ישמע את הנשימות הכבדות שלי בטעות. אני לא יודעת איך לקבל את העניין הזה שכבר יש לו 2 ילדים, או את העובדה שהוא גרוש טרי, או את זה שהוא מוזיקאי שסובל ממצבי רוח משתנים. הכל כזה גדול עליי, אני לא יודעת איך להתחיל לעכל את זה בכלל. אני כאילו מחכה שהוא יהיה סגור על עצמו,</div>Sat, 09 Nov 2013 12:08:00 +0200nobody@israblog.co.il (אַפְּרִיל)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=92372&blogcode=13960989http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=92372&blog=13960989http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=92372&blogcode=13960606<div align="right" dir="rtl">איזה כיף שיש לנו את היום הזה בשבוע.. הכל נעצר היום. רגיעה. אני כל כך שמחה שאני לבד עכשיו, סוף סוף, ואני יכולה לחשוב קצת על עצמי. יש הרבה דברים שאינם ברורים לי בכל התקופה הזו והייתי צריכה את הזמן הזה של השבת כדי לחדול מכל דבר אחר, זו הסיבה שסיימתי עם כל מה שיכל להפריע למוח שלי לנוח כבר ביום רביעי. אני שוכבת עכשיו במיטה, המחשב מולי, אני לא מאמינה לעצמי שאני יושבת וכותבת שוב. שנתיים וחצי אחרי. הכל היה כזה אינטסיבי בשנתיים האחרונות ומנגד כזה מונוטוני. מאז שאימא כבר לא בעולם הזה, אני לא יודעת איך להגדיר את המצב הנפשי שלי. בניתי לעצמי כל כך הרבה חומות הגנה שאני לא מרשה אפילו לעצמי להתקרב אליי. הכל כזה ... חסר תחושה כזה... אף אחד לא מבין באמת על מה אני מדברת, לא משנה כמה יפה אני אנסה להסביר את המצב הזה... פשוט numb.. אני מנסה בכל כוחי לקלף מעליי את השכבות, ועל מנת שאוכל לעשות זאת הגעתי למסקנה שאני פשוט חייבת לחזור לכתוב. הגעתי לזה אחרי שכל השנתיים האחרונות לא ציירתי שום דבר, וחלק ממני פשוט גווע.. ואז פתאום יום אחד פשוט לקחתי את הקאנבס ששכב לי בארון כמה חודשים טובים, לקחתי את הצבעים ולא חשב</div>Fri, 08 Nov 2013 21:09:00 +0200nobody@israblog.co.il (אַפְּרִיל)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=92372&blogcode=13960606http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=92372&blog=13960606http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=92372&blogcode=12599121<div align="right" dir="rtl">I say instead of youGoodbyeJust so you knowI love you more than anythingBut not at any priceSorryI expected a lot of beautiful and happy yearsBut it's not gonna happen, eh?I hope you find happiness.</div>Mon, 04 Jul 2011 01:08:00 +0200nobody@israblog.co.il (אַפְּרִיל)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=92372&blogcode=12599121http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=92372&blog=12599121http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=92372&blogcode=12590873<div align="right" dir="rtl">הכי כיף לחזור הבייתה מהעבודה ולא לדבר. הכי כיף. המטענים הרגשיים יושבים עליי כל היום, וכל כך רציתי לבכות לעצמי, לעזאזל. במקום לבכות לעצמי בכיתי כי נשאלתי על כמות הסקס ועל טיבו. וואו כמה רע לי שאין לי סקס מהבן זוג שלי. זה לא שאני הולכת ושוכבת עם כל אחד שבא לי, אבל כשיש לי בן זוג אני מצפה שייתן לי קצת. מה קרה? מה אנחנו בני מאתיים? עולות לי מחשבות כמו מפעם, שהייתי מטומטת וחשבתי שאני חתיכת זבל אנושי. שאני נראית בערך כמו אבי ביטר והייתי אוכלת יום אחד איזה חצי מקרר ואחר כך יושבת על האסלה, מקיאה, ומקנחת במספריים או כל עצם חד על הידיים שלי וכאילו שזה לא מספיק הייתי יושבת ומייסרת את עצמי במים רותחים כדי שייצא מלא דם, ויכאב לי במקום אחר ולא בנפש העקומה שלי. כן.. עולות לי מידי פעם מחשבות כשאני בבית שהשמנתי. שאני לא מושכת אף אחד. שאני לא מושכת אפילו את הגבר שאוהב אותי. איזה מטומטת הייתי ואיזו מטומטת אני היום שזה אפילו מעז לחדור לי לחלקים האפורים במוח. חשבתי שזה עבר אבל מסתבר שזה רדום. אז מה אכלתי היום? דפקתי המבורגר עם טונה צ'יפס. זהו מעכשיו אני לא אוכלת עד מחר בערב. סאתם. החוסר בסקס דופק לי ע</div>Thu, 30 Jun 2011 00:52:00 +0200nobody@israblog.co.il (אַפְּרִיל)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=92372&blogcode=12590873http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=92372&blog=12590873http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=92372&blogcode=12583111<div align="right" dir="rtl">וואו, באמת שהמון זמן לא כתבתי וגם לא התחשק לי במיוחד. עליתי על הגורם הזה שמושך אותי להיכנס לכאן ולכתוב כל פעם מחדש והוא המוזיקה, אני לא עושה מוזיקה בעצמי, מקסימום אני מזייפת לעצמי באוטו ושרה לעודד שירים מפגרים שאני ממציאה שתמיד, אבל תמיד, גורמים לו להתגלגל מצחוק ולרקוד איתי מחול אידיוטי. המוזיקה הייתה כל כך חסרה לי בחודשים האחרונים, עברתי כל כך הרבה מהפעם האחרונה שכתבתי כאן ולא יצא לי לשמוע כל הזמן אפילו לא צליל אחד ערב לאוזניי, שיגרום לי לפתוח את החוש היצירתי ולשבת על התחת. רם מת השנה, זה קרה ב30 לצדמבר. הוא נהרג בתאונת דרכים קטלנית. נדמה לי שזה גם הפוסט האחרון שיצא לי להעלות. המוות שלו עירער אותי כל כך במשך החודשים האחרונים, ומאז הכל פשוט התהפך. הכרתי את הגבר של חיי, שמסב לי אושר עילאי צרוף, מצחיק ומעצבן אותי באותה המידה. הבן אדם היחיד בעולם ששונה ממני כל כך אבל דומה לי בצורה מושלמת. עודד בן 30, נכון, הפרש של 12 שנה עומד בנינו אבל זה עובד. באופן ממש מפתיע. אמא התאשפזה חודש לאחר שרם נהרג בבית החולים הפסיכאטרי כשאני ועודד היינו ביחד אולי שבוע. אני לא יודעת למה אבל פשוט יש לי כנראה</div>Sun, 26 Jun 2011 13:54:00 +0200nobody@israblog.co.il (אַפְּרִיל)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=92372&blogcode=12583111http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=92372&blog=12583111http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=92372&blogcode=12322032<div align="right" dir="rtl">יש בי רגשות שלא עלו בי מעולם. אני מנסה לחשוב עליהם בצורה כזו שאוכל להעלות אותם על הדף אבל זה חזק ממני ואני מתייאשת בקלות. העולם מסביב קורס לאיטו, והכל עובר ליידי. בחיים לא הרגשתי כל כך הרבה ביטחון, ובחיים לא ידעתי שהכל הולך להיות בסדר גמור יותר מעכשיו. הנפש שלי שלווה, מבחינתי שהעולם ימשיך לקרוס, העיקר שאני שלווה. העיקר שאתה כאן איתי. אני לא מפסיקה לחייך לעצמי, מזל שאני עם הגב אליו, ושהוא לא רואה, שלא יחשוב שהשתגעתי ביחד עם אמא שלי. בכל זאת אומרים שזה תורשתי. הדמעות מציפות אותי, ולראשונה מזה שנה שלמה שזה לא דמעות שבאות ממקום כואב בתוכי. השלווה הזו אינה מוכרת לי, מעולם החיים לא נראו לי כל כך טובים גם כשהם לא טובים, ופשוט איתו זה קורה. יקירי. אוצר שלי. המקום השקט שלי... אין לי מילים באמת. באמת שאין לי. אני מנסה אבל במקום מילים אני מתמלאת ברגש כזה שמעלה בי דמעות של אושר. ויש לי פרפרים עמוק בבטן, ואני מודה לאלוהים, או למי שזה לא יהיה שזכיתי בך. תודה. אפריל.</div>Mon, 14 Feb 2011 00:22:00 +0200nobody@israblog.co.il (אַפְּרִיל)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=92372&blogcode=12322032http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=92372&blog=12322032