היום הייתי בחנות בשנקין. התלבטתי בין פוסטר ענק של אלברט איננשטיין לבין אותו גודל של פוסטר, רק של קורט קוביין.

רבע שעה לקח לי להחליט איזה אני רוצה, וכמובן שרציתי את שניהם.

שני האנשים האלה, הטביעו חותם ענק על האנושות, על ההיסטוריה ועלי. לכן היה קשה לי להחליט איזה פוסטר בעל משמעות גדולה יותר עבורי.

אלברט אינשטיין היה פיזיקאי גדול ששינה את פני המדע מקצה לקצה והביא לחידוש עצום בתקופה ההיא. אני בתור חובבת מדעים שמתלהבת בקלות מכל נוסחא שמסבירה חוקיות מסויימת ביקום ובחיים, מגלה סימפטיה לאותו פרופסור אדיר, שגם ד"א, היה יהודי (פראוד, יו נואו). עשיתי עבודה באנגלית על האיש המדובר, ולא מצאתי יותר מדי מאמרים על אישיותו, או על רגשותיו, שכן פרופסור אין זה תחומו להעביר רגש בעבודותיו.ח

בכל אימרה פילוסופית, ישנו מדע והמדע הינו דבר מופשט לגמרי. מה שמדוייק במדע מדוייק הוא שאין בו מדוייק. המדע מבוסס על תיאוריות, הנחות, השערות שמתסדרות טוב עם תצפיות ומדידות. אבל כמו בחיים, שום דבר לא וודאי. לרוב אנחנו מתבססים על הנחות כי החיים הם דבר דינאמי לגמרי, סביר להניח שהכל יהיה כפי שאנחנו חושבים מחר, אבל אין להיות בטוחים במאת האחוזים שכך אכן יהיה.

"...הדברים דומים לחיים. יש מי שנוטה אחרי האהבה לאושר, אחרים מובלים כסומים בידי דחף מטורף לעוצמה ולשליטה. אבל המשובח שבאדם מקדיש את עצמו לגילוי המשמעות והמטרה של החיים עצמם. הוא מבקש לחשוף את סודות הטבע. את האדם הזה אני מכנה פילוסוף, ולמרות שאין אדם אשר תבונתו מושלמת מכל היבטיה, הרי אני מסוגל לאהוב את החוכמה, כמפתח לסודותיו של הטבע." (פיתגורס)

בסופה של התלבטות בחרתי בפוסטר של קורט קוביין. אני חושבת שהוא מדהים, שהיה חכם בצורה שלא תיאמן, ומוכשר פי מליון.

לא הייתה לו שליטה מלאה בחיים שלו, במחשבות וברגשות שלו. הייתה לו נפש גאונית, והוא הביא אותה לידי ביטוי בצורה מדהימה. אני מאמינה שזה המפתח ליצירה, יצירה טובה ונוגעת לא באה מהראש.

קשה לבטא את ההערכה לאיש הזה במילים.

השירים שלו יוצאי דופן, המילים, החוכמה, הצורה בה ביטא את עצמו ואת הכאבים שלו.

הסיפור שלו עצוב, אבל אני יכולה להזדהות איתו. הוא הפך את המושג "מאניה דיפרסיה" למיוחד, אם יש משהו שאני אוהבת בו בתור אדם זו השריטה שלו. אי השפיות.

המוזיקה שהוא כתב והטקסטים שינו לי משהו בתפישה. חשפו אותי לעולם שבו אי השפיות לגיטימית. שאהבה הורסת לפעמים ולא רק בונה.

בחרתי באותו הפוסטר כי באותו רגע בחרתי להרגיש. בחרתי בדמעות שלי ולא בהגיון. בחרתי בהשלמה עם אי השפיות שלי, עם הדיכאון שכבר שנה הורס אותי, עד כי קשה לי להרגיע למצבי צחוק או להיות מסופקת ממשהו.

השלמתי עם המחשבות האובדניות, עם הטירוף שבא בכל פעם שאני לא יודעת מה לעשות עם עצמי, עם הבדידות, עם הקור.

עם המרות שביום יום, עם הצבעים הססגוניים של העולם והפרחים שנבלו בי.

עם העובדה שאני לבד, ושמותר לי לסמוך רק על עצמי כי ככה אנשים הוכיחו, עם המחלה של אמא, עם התפקיד של אבא, התחרות עם עצמי ועם הפרפקציוניזם ששובר אותי, עם רגשי הנחיתות.

לפעמים אני מייחלת לאומץ כמו של אותו אליל נערץ, אבל אז אני נזכרת.

אני צריכה להשאיר חותם, אסור להסתלק מבלי להשפיע, מבלי להשאיר את עקבותיך בחיים. כמו קוביין, כמו איינשטיין.

והירח מופלא. אין עליו רוחות. רגל שדרכה תישאר חקוקה שם לנצח.

והתפרסמו ציוני הבגרויות. ואני נרגשת, מיחושים בבטן. ואני רוצה להשפיע, והציון זו לא הדרך. ואני רוצה להיות אחרת..........

~עריכה~

מתמטיקה סופי 85 (מועד ב')

לשון סופי 87

היסטוריה סופי 89

יש אנשים שלא רוצים להיות נאהבים על אף שרוצים לאהוב אותם. רוצים לתת להם הכל. מאוד לגיטימי אבל תמוה.