אתמול חשבתי קצת על ההרגשה הכללית שלי בזמן האחרון....

ביררתי עם עצמי מהי, כדי שאוכל להבין את עצמי יותר בבהירות, לטפל בעצמי, להפסיק סבל מסויים...להפסיק להיות מוטרדת...להשלים עם המצב...

הגעתי למסקנה שהתחושה היא לא אחרת מאשר אכזבה. זו התחושה הכי שנואה עלי, כי אי אפשר להילחם בה.

קשה נורא לוותר ולסלוח לאדם שאיכזב אותך. קשה להאמין בו שוב.

אדם שאני מאוד אוהבת אמר לי פעם "אם מישהו דופק אותך פעם אחת- בעיה שלו, בפעם השניה זו כבר בעיה שלך". וזה נכון, כ"כ נכון שזה עצוב...ואני כ"כ פוחדת שיאכזבו אותי שוב שבלב קשה לי לסלוח לאותו אדם, אפילו אם בחוץ הכל בסחבקיות...

הרבה איכזבו אותי מתחילת החופש...קשה לי להאמין באנשים מצד אחד, ומצד שני כל אדם שבא, שמזמין שמפתיע...אני קופצת על ההזדמנות. כי אני מאמינה במה שעושה לי טוב.

השאלה אם שווה להכוות בשביל רגעי אושר מועטים?

היום אני יכולה לומר שלא. שאנשים כ"כ איכזבו אותי ופגעו בי. גרמו לי לבכות במשך ימים - וזה קרה רק בגלל שסמכתי עליהם, השקעתי בהם ואהבתי אותם, כי אני מאמינה בנתינה ואהבה ללא תנאי- כי רק ככה זה שלם.

ברור שבגלל זה עדיף לא לצפות לשום דבר מאף אחד, אפילו לא בקשר קרוב (שלעיתים מאכזב גם הוא) אבל מה הכל שווה שאין אמון? שיש תנאים?

כל החופש הזה גרם לי לחשדנות. חשדנות יתר ניתן לומר.

והכי- חשדנות ושיפוט חזק יותר לגבי עצמי, ואני עדיין חושבת שאני בסדר. שמגיע לי שייתיחסו אלי כמו שאני מתייחסת אנשים, שמגיע לי שישקיעו בי כמו שאני משקיעה, שיאהבו אותי כמו שאני אוהבת.

אתמול חוויתי אכזבה. למה? כי חוויתי אותה קודם, סלחתי, וויתרתי, המשכתי הלאה.

מצד שני, אדם צריך לסלוח ולא להיות לבדו כל הזמן. הבעיה מתחילה שאדם מתנהג לא בסדר, מבקש סליחה- וסולחים לו. אז הוא יודע שיסלחו לו גם בפעם הבאה שהוא מבקש סליחה.

ואני בקונפליקט חזק מאוד.

לסלוח? לא לסלוח? מתי לסלוח?

אני אספר את העניין בקצרה, זה הסיפור שלשמו החלטתי לכתוב את הפוסט הזה. ולא, לא נעלבתי ממנו....

כשעוד למדתי בבית ספרי הקודם, הכרתי מישהו והיו לי איתו שיחות ארוכות על הדשא. הוא היה די מופנם מבחינה חברתית, שונה מאוד ממה שהוא היום מבחינה חיצונית, והרבה יותר צנוע (ונחמד).

במשך שנה הבנאדם השתנה מקצה לקצה...רזה המון, התחיל להתלבש יפה...בקיצור, השינוי גרם לו להיראות טוב חיצונית מאי פעם, וכמובן שהתלוו לכך דברים כמו שינוי במצב החברתי ובמצב הרוח, והרבה באישיות.

הוא צבר ביטחון, והתחיל לאהוב את עצמו...מאוד...הצניעות נעלמה....

לפני השינוי הרגשתי ממש טוב במחיצתו, הרגשתי שבאמת איכפת לו ממני, שיכאב לו מאוד לפגוע בי ושהוא לא יעשה את זה.

אחרי השינוי, כשהוא קיבל רישיון ונהיו לו הרבה חברים, נשכחתי בצד.

יום אחד נסענו, והוא הרשה לעצמו לדבר אלי מאוד לא יפה, רק כי אמרתי לו להיזהר כשהוא יוצא מהתחנת דלק כי היה מאוחר ויש אנשים שעושים מרוצים על הכביש....

ולא משנה שזה היה בציניות, זה פגע, ולא מתבטאים כך כלפי אדם אפילו בצחוק. נהרס לי המצרוח וכעסתי למרות כל ההכחשות שלי.

עוד באותו יום קיבלתי התנצלות. אמרתי שאני סולחת.

מאז לא שמעתי ממנו לתקופה, ובגלל הכעס לא הייתי מוכנה להיות היחידה שיוזמת. הרגשתי שהוא יותר מדי. שהכל עלה לו לראש.

יום אחד, ממי אני מקבלת הודעה? נכון.

הוא אמר שהוא השתנה, שהיה לו חודש רע, שהוא לא היה בסדר עם כולם.

בסדר, קורה.

עוד התנצלות, וזה לא יקרה שוב. ואני האמנתי.

ואתמול זה פגע בי שוב.

למה? כי הוא היה צריך לעשות דאווינים לחברים הערסים שלו. כי אני פשוט לא נחשבת שהם בסביבה.

חבל שאנשים לא מבינים מי כן יהיה נאמן להם תמיד, ומרשים לעצמם לבגוד ולהתנהג מגעיל.

אני כבר לא אוהבת, לא איכפתית כלפיו, לא נאמנה, לא כאן 24 שעות כשהוא יצטרך אותי.

יום טוב לכולם

שירה