כולנו יודעים (כולל החבר'ה הכתומים שמתבצרים ונלחמים על רצונם להישאר בבית) איך הפינוי יסתיים.

כפי שהמצב נראה עכשיו, יש סיבה להיות פחות מודאגים ממלחמת אחים.

התמונות בחדשות מדברות אל הרגש שלי, מנסה להעמיד עצמי במקום המפנים כשקור רוח אופף אותי. פקודה זו פקודה.

והבנתי שזה לא נכון, שקור רוח זו לא השיטה. שמותר ואף רצוי לבכות- כי זה כואב לרובנו. כי הזדהות עוזרת.

חיבוק בין חייל למתנחל בוכה וזועק, עטוף בטלית, גורם לי לדמוע.

גברים שטופי דמעות מוצאים מבית הכנסת, נתמכים ומחובקים ע"י אחיהם הלבושים במדים. אלה הגיבורים, המנצחים.

אותו הרב ששכנע את תלמידו לרדת מגג בית הכנסת ולהתפנות, בניגוד לאידיאולוגיה שלו, בהבנה שיש לי השפעה- הוא גיבור. הוא מנהיג אמיתי.

יש להעריך כל חייל וחייל על הסבלנות, על החיבוק, על ביצוע הפקודה על אף הקושי המנטלי והפיזי. על עמידתו במשימה על אף העלבונות המוטחים בו.

                                                                     ~*~

אחת הסיבות שאני לא בטוחה אם אני בעד הפינוי או נגד הפינוי (דעתי תופיע בסוף) היא הקיצוניות.

קיצוניות של אלימות, כמו המתנחלת שדקרה חיילת

או למשל צורך בלגרור אדם שמתנגד בכוח.

ברור שאין פינוי מרצון. אני מניחה שאותם האנשים שביקשו שישאו אותם לאוטובוס ולא התפרעו בידי החיילים עשו זאת כי הבינו שאין להם ברירה- אבל לא רצו להרגיש שהם נכנעים, מוותרים והולכים לאוטובוס על רגליהם.

שמעתי גם קיצוניות מהשמאל. תגובות פה בבלוג, בבלוגים אחרים, בסביבה הקרובה אלי.

כאילו שפשוט לעזוב בית עם פיצויים כאלה עלובים. כאילו שפשוט לעזוב אמונה ואידיאולוגיה. כאילו שפשוט לעזוב חיים.

                                                                     ~*~ 

כשאני רואה את תמונות ה"פינוי בכח" (ביטוי שיש בו משהו מבהיל, סוף של רגישות או התחשבות- והמצב כרגע לא כזה), המחשבה שעולה במוחי היא עם שעושה טרנספר לעצמו זה כמעט תואם את ההגדרה המילונית ע"פ א. אבן שושן: טרנספר- העברה כפויה של אכלוסים ממדינה למדינה מטעמים מדיניים.

מצאו את ההבדלים.

מצד אחד- אני חושבת שמכיוון שזה לא שטח חוקי של מדינת ישראל (טמטום של הממשלה ששלחה אנשים להתיישב שם אבל לא משנה), אנחנו לא צריכים להיות שם. חבל על חיילים שנהרגים, חבל לעשות עוול לפלשתינאים, וההתנתקות תסיר מאיתנו את האחריות על הפלשתינאים.

מצד שני- האוייב שלנו הולך לשבת בשטח ההוא, ובינתיים חוגג את הניצחון, מבטיח להשתלט על ירושלים, ושורף את דגל מדינתנו. יתכן ויהיה קרע בעם, אנשים נשברים, חיילים עם כ"כ הרבה קושי.

אני מניחה שאין פיתרון נכון, או בעצם, שאין פיתרון.

יש פשרה ובפשרה תמיד יהיה אי סיפוק בכל צד, או לפחות באחד.

עצוב שזו הפשרה. בתוך יהודיה, אני נוטה לחשוב על העם שלי שעוקרים מביתו, על אף שזו לא אדמתו.

שירה