בתור אדם שיפוטי קשה לי שלא לחשוב על שני הצדדים. על האנשים שרוצים להוציא ועל האנשים שלא רוצים לצאת.

על הטוב ועל הרע.

כשאני שומעת את דבריהם של שכנינו הפלשתינאים, אני בטוחה שההתנתקות הזאת לא תביא שלום. הם רוצים את עזה- הם מקבלים.

הבעיה מתחילה במקום בו הם לא מצאו אחיזה בשלטונם. אין להם אחיזה ושליטה על עמם ועל אירגוני הטרור.

אפילו תשתית מדינית אין להם.

הגבול יתקרב, הקסאמים יגיעו לכ"ס ולירושלים, אבל להם יש לגיטימציה להתחמש בתור מדינה עצמאית (ולנו יש לגיטימציה להחזיר).

הבעיה טעונה בארגוני הטרור, אנחנו לא נוכל להיכנס לשם ולהוציא בפינצטה מבוקשים. לא נוכל לתקוף אזרחים חפים מפשע.

אז מה עושים?

סביר להניח שבמוקדם ובמאוחר המלחמה תחריף. זה כבר לא יהיה אוטונומיה כנגד מדינה עצמאית.

עוד שאלה שעולה בי, היא: האם הקרע בעם והשנאה של צד כלפי השני שווה לנו את סיפוקם של הפלשתינאים?

מה יותר חשוב לנו? אחדותו של עמנו או "שלום" (שברור לי שלא יושג) עם עם אחר?

האם על אדם לשרת את האינטרסים של עמו או של הגזע האנושי? מלחמת אחים או הומניזם כלפי הפלשתינאים?

ומצד שני, אנו חיים על שטח כבוש שלא שייך לנו. אין אפילו פסוק בתנ"ך שאומר שהאדמה הזאת שייכת לנו, כך שאין זכות היסטורית.

צריך לכבד החלטה דמוקרטית של הממשלה, (וכפי שרבים טוענים, כולל מר ראש הממשלה) גם של רוב העם אע"פ שלא נערך משאל עם (וזה לא משנה מכיוון שבמדינה דמוקרטית, האנשים שנבחרו ע"י העם כשירים להחליט החלטות).

בכל זאת, צריך למצוא פתרון לבעיה הפלשתינית, וצה"ל צריך לצאת מהשטחים- כי נהרגו שם לא מעט חיילים (וגם לא הרבה יחסית למספר החיילים שנהרגו בדרום לבנון). למרות שאין להשוות את דרום לבנון לרצועת עזה - היציאה מלבנון מנעה הרבה מוות מיותר, ורק הרווחנו מזה בתור עם, כמו כן גם מטחי הקטיושות פסקו לאיטן (אם כי מדי פעם משוגרת קטיושה לעבר אחד מישובי הגבול).

ובכלל, יש מתנחלים שלא עשו צבא (רובם כן), אז למה שחיילים ישמרו עליהם? ולמה הם יושבים להם שם, וחיילים נהרגים והם חיים על מיסי המדינה? (עוד טעות נפוצה ששמעתי הרבה מאנשים בורים שונאי מתנחלים).

כמובן שהמדינה עודדה התיישבות באיזור המדובר, אבל הממשלה החליטה אחרת. המצב השתנה.

דמוקרטיה זו דמוקרטיה. צריך להוציא אותם בכוח- אין ברירה. כמה שיכאב (ורוב השמאלנים החביבים שאני מכירה רוצים שיכאב למתנחלים, אחד אפילו אמר שהוא רוצה לדרוס על מתנחל ומתנחל).

אני חצויה. מצד אחד גדלתי בבית שמאלני מאוד, אבי מחזק מחלון המכונית בני נוער שמחלקים סרטים כחולים.

אבל הלב שלי אומר אחרת. במחשבה על קורבנות הפיגועים, על המשפחות שנשללה מהן זכות הבחירה (או שאתם מתפנים בעצמכם, או שאנחנו מפנים אתכם בכוח- אין דבר כזה להישאר במקום בו אתם רוצים להישאר). וזה כואב. כואב על כוחות הביטחון, ועל אותו קצין שבכה בכי תמרורים למפקדו לשעבר (איך הפכנו לאוייבים??? אנחנו לא האויבים שלכם כי אנחנו לובשים כתום) וזה הסתיים בחיבוק גדול.

תלוי לי על הדלת של החדר סרט כתום. אני לא נגד להתנתק, אני נגד להתנתק בצורה כזאת, עכשיו, ולשלם כזה מחיר.

אני מאוד חצויה, אם כי אני מצליחה להזדהות יותר עם החבר'ה שמגרשים אותם מהבית.

יום טוב לכולם, רוצה לשמוע את דעותיכם...

שירה (וכן, אין צבע כתום אז השתמשתי באדום)