כמה הייתי משלמת עכשיו בשביל להשיג אומץ.

יש רגעים שאני רוצה למות. כי אני לא מסוגלת לסבול את עצמי ואת החיים. אוחז בי איזשהו טירוף ואני מנסה להרגיע אותו.

אבל אין משהו הגיוני להיאחז בו. אין אף אחד.

ואני בוכה בשטף, כמו אחוזת דיבוק, ואני רוצה למסור נשמתי לבורא.

אך הפחד אוחז בי. אני פוחדת לפספס דברים שיבואו אחר כך, נראה לי.

אני אפילו לא בטוחה בזה, אולי אני פשוט פוחדת שיכאב לי, או אולי אני פוחדת שזה לא יצליח.

ואני פוחדת על המשפחה שלי.

ואני מרגישה כ"כ דפוקה. והחיים לא רעים בכלל. אני פשוט לא מצליחה להנות בהם. ואני לא מבינה למה.

והאנשים האלה מעיקים עלי. וגורמים לי לריב איתו, ובעיקר עם עצמי כי עוד לא השלמתי.

כי אני עדיין פגועה, והם גרמו לי להרגיש שאני לא שווה כלום, שאני דפוקה, שאני זבל.

והוא עדיין נאמן להם, ומספר להם על המחשבות שלי, על הרצון שלי למות.

הוא אומר להם שהוא פוחד ממני ובגלל זה הוא לא מתראה איתם, שהוא פוחד שאני אפגע בעצמי.

וזה מציק לי ומטריד אותי. ואני לא יודעת איך אני הולכת להתחיל את השנה בבצפר. איך אנשים יסתכלו עלי ומה הם יחשבו עלי.

ואני לא מוזרה, ואני לא פריקית.

אבל הם יתרחקו. חלק יחשבו שאני רוצה תשומת לב, חלק אחר יחשוב שאני מטורפת, חלק אחר יחשוב שאני מכשפה. שאני מאיימת בהתאבדות וככה אני משאירה אנשים קרובים אלי.

למען האמת המוות לא תלוי באנשים. רצון לקרבה נובע מאהבת אדם, כל סוג של רצון.

המוות היזום הוא תוצאה של שנאה, של ריקנות, של חוסר יכולת להתמודד.

אבל יש בי עוד אהבה, גם לאנשים שהכעיסו וגם לכאלה שנטשו.

יש בי אהבה למדע, לטבע, לעולם.

יש בי תשוקה לידע ולכוח של מחשבה. להמון דברים שנסתרים מעיני כרגע, אך אני רוצה ללמוד בעתיד.

יש בי רצון עז להשאיר חותם, ולא בדרך רעה. באמת שאני רוצה למות בדרך הטבע בגיל מופלג, השאלה כמה אוכל לסבול את החיים...?

אני אמשיך לחיות אני מניחה. כי אני חסרת אומץ לחלוטין.

כי יש דברים שלא למדתי, דברים שהייתי רוצה לעשות ולא עשיתי.

וגם לא אהבתי מספיק.

לוקח לי זמן לדבר אל עצמי, וזה משהו שקורה רק דרך הכתיבה. לוקח לרציונל זמן להתפשט ולי להתפכח.

הפוסט הזה הוא תהליך של התפכחות אחרי טירוף...של רגיעה איטית....של פיזור הערפל....

של הזכרת הטעם בחיים..........................................