לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



כינוי:  November Rain

בת: 37

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
7/2005

פרידה


האסימון נפל.

יש אנשים שהיופי הוא לא זה שקובע אצלם, שחזה גדול הוא לא מה שיחייב אותם, שחכמה היא דבר מופשט לגמרי ואינו נאמד בציונים לדעתם.

שחיים את חייהם בדרך שמקצה להם אושר מירבי, ושלהיות נאהבים היא לא מטרתם.

דמעה אחת על כך שהוא כזה, ודמעה שניה על כך שאיני כזאת.

השתניתי הרבה, ואני רוצה להשתנות עוד.

מהילדה הבכיינית והדחויה הפכתי לאדם מעריך, עם מחשבות ושאיפות גדולות שנלחצת מכל דבר, עדיין דחויה אבל מעריכה כל אדם ושופטת את עצמה לפני.

מאדם שחושב שמגיע לו הכל, לאדם שחושב על טובתם של אחרים במחיר של טובתו הוא.

מאדם כוחני לאדם וותרן.

מאדם חריף ודעתן לאדם חריף ודעתן יותר.

מילדה קטנה וסקרנית, לילדה גדולה שרוצה לדעת הכל, שלא מתביישת לשאול, וחושבת על בעיות קיומיות ועל מהות החיים.

מאדם שחושב שהוא בסדר תמיד ואוהב את עצמו, לאדם שחושב שהוא אף פעם לא בסדר, חסר ביטחון ומלא בשנאה עצמית.

 

מאדם בודד פיזית, לאדם בודד פיזית ונפשית.

מאדם בוגר, לאדם בוגר יותר.

מאדם שרוצה חברה, לאדם שמאס בחברה בשל שיעמום, עלבון, כאב.

 

מאדם שונה לאדם משוגע

מאדם נורמלי לאדם שממצה כל יום עד תומו בנסיונות לאהוב כמה שיותר ולהתרגש.

 

הסיבות לשינוי עדיין לא ברורות לי עד תומן. איני רוצה להאשים כאבים שאינם תלויים בי בכל הסיפור. כי בעצם, הכל תלוי בי.

 

זהו, הכל נגמר, הכל ברור. התשובה שפחדתי ממנה יותר מכל הגיעה.

אף אחד בעולם הזה כבר לא רוצה אותי יותר, לא אוהב אותי ולא מעריך אותי.

רוצה שאסטרואיד גדול ימחק את כדור הארץ ואת המין האנושי. שיצמח מין חדש עם פרספקטיבות אחרות לחיים. מאושרים יותר אני מקווה.

 

נהרסתי, נשברתי, נקרעתי.

הבנתי שהעולם לא פייר. ואני שונאת אנשים שמשלימים עם זה.

 

רוצה להיות גדולה ואהובה, רוצה לעשות כאוות נפשי

רוצה להפסיק לכאוב

רוצה לאהוב יותר, רוצה לבטא את האהבה שלי

 

אבל לא נשאר בי כלום. אף שמץ של רגש

העצב והכאב השתלטו עלי, הכעס גואה בי עד כי איני מצליחה לחוש כלום.

 

כאן אפרד מעצמי. מהכתיבה שאני מאמינה שזה הכישרון הכי גדול שלי (כך אולי תבינו כמה עלובה אני בדברים אחרים), מכם, הקוראים שהפסיקו להגיב, מהחיים שלי במשך כמעט חצי שנה.

מהאהבות והכאבים שלי, מהרגעים הכי יפים. מהרגעים הכי צורבים.

 

פה הייתי אני, נחשפתי במאת האחוזים. יכולתי לכתוב את מה שלא יכולתי לבטא אחרת, שלא יכולתי לצעוק.

כשחיפשתי נחמה.

 

 

כאן אעצור את השביל, כאן אסיים את הסיפור.

 

 

תודה לכולכם. מעריכה כל אחד שתרם ולו אות אחת לתגובה.

אוהבת

 

שירה

נכתב על ידי November Rain , 28/7/2005 13:34  
31 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , חטיבה ותיכון , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לNovember Rain אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על November Rain ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2026 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)