כנראה הייתי צריכה להיזכר ברגשות האלה. אולי זה רק כי כמאט שכחתי.

ואם זה זה. אולי אני צריכה להילחם.

כנראה זה קרה רק כדי שאני לא אשכח איך הלב יכול לעצור בגלל מבט.

להתרגש שוב. רק ש.. בלי שום המשכיות.

ואולי אני צריכה להבין. שהרגשות האלה יכולים להרוג אותי. זה מוציא אותי מדעתי.

ועוד לא קרה כלום. לא עשיתי שום טעויות. רק במחשבות. שם עשיתי כבר הכל.

שבוע. עוד שבוע הכל יהיה מאחורי. ואני אשאר עם הזכרון.

אני אשר עם התמימות. שהוא הזכיר לי שקיימת.

אבל כרגיל. הכל בראש שלי.

אני חולמת. שוב לא על מה שצריך.

שוב, הכל נראה כמו טעות. ושוב, זה בדיוק מה שאני רוצה.

If it makes you happy
It can't be that bad
If it makes you happy
Then why the hell are you so sad

הרגעים הטובים נעלמים לאט לאט. את המקום שלהם תופס כעס. זעם. אני כבר לא זוכרת מה חסר לי כל כך. לא חושבת שזה כבר קיים.

היו לי את הזכרונות, ועכשיו הם מוארים באור אחר שלא נותן לי להתגעגע. עכשיו הכל מואר רק בקושי.

איפשהו בדרך איבדתי את החלום, אני כבר לא חולמת. משהו לא נותן לי לצפות יותר. עוצרת כל הזמן כדי להבין. להבין שוב את המציאות.

העולם שלי מתפוגג. אני כבר כמאט ולא מצליחה להתנתק מהמציאות. אני כבר לא יכולה לשכנע את עצמי.

האמת. האמת הורגת כל רגע טוב.

אני זוכרת רגע אחד. רק אחד. שהרגשתי שאני באמת לא לבד.

באותה הלוויה. שעמדנו שלושתינו, והייתי משפחה. קטנה מאוד. אבל הרגשתי כל כך שייכת. כל כך מוגנת.

אני מתחילה להבין שכל רגע שחשבתי לטוב, כל רגע שבזכותו אני עדיין כאן, היה רק אשליה.

ועכשיו בשביל מה. בשביל מי להישאר כאן.

התמימות נעלמת. ובלי התמימות אי אפשר לאהוב. אי אפשר לבטוח. אי אפשר להרגיש אושר.

אז בשביל מה כל זה. בשביל מה.