הצליל שבין התווים, הפשטות של אותם צלילים. אני יכולה לדמיין את הפסנתרן מנגן את אותם התווים שהרגע סיים לכתוב על דף ישן.

הוא יודע שכל צליל נוסף מיותר, ומילים למנגינה הזאת כבר לא צריך, הוא כבר אמר כל כך הרבה,

קשה להבין אם הוא מבקש סליחה או אולי מצפה לה, הוא גם לא כל כך יודע למה הוא החליט שזה הזמן לכתוב אותה,

הוא אוהב, כבר לא מאוהב, והוא מסרב להבין שהמנגינה שהוא כתב תגמר,

הוא מסרב להבין שהמנגינה נגמרה כבר מזמן.

יש משהו כל כך יפה בנגינה של פסנתר, הפשטות של הצלילים, השניות שבהן יש שקט,

המנגינה מושלמת, מילים יכולות רק להפחית מהשלמות הזאת. כמו בכל דבר אחר.

הפסנתרן,

הוא מרגיש הכל אחרת, מרגיש הכל בלי מילים,

הוא מבין את הדבר הכי חשוב,

אפשר לחשוב לרגע שהוא הבין סוד כלשהו,

אפשר להכיר אותו מהמנגינה, ולדעת מיהו בלי לשמוע מילה.

אולי זאת הכוונה, כשאומרים שאי אפשר להכיר מישהו באמת,

אולי אנחנו פשוט לא מתייחסים לדבר הנכון, אנחנו מקשיבים למילים ושוחכים את המנגינה.

Carter Burwell - Bella's Lullaby