הרגעים הטובים נעלמים לאט לאט. את המקום שלהם תופס כעס. זעם. אני כבר לא זוכרת מה חסר לי כל כך. לא חושבת שזה כבר קיים.

היו לי את הזכרונות, ועכשיו הם מוארים באור אחר שלא נותן לי להתגעגע. עכשיו הכל מואר רק בקושי.

איפשהו בדרך איבדתי את החלום, אני כבר לא חולמת. משהו לא נותן לי לצפות יותר. עוצרת כל הזמן כדי להבין. להבין שוב את המציאות.

העולם שלי מתפוגג. אני כבר כמאט ולא מצליחה להתנתק מהמציאות. אני כבר לא יכולה לשכנע את עצמי.

האמת. האמת הורגת כל רגע טוב.

אני זוכרת רגע אחד. רק אחד. שהרגשתי שאני באמת לא לבד.

באותה הלוויה. שעמדנו שלושתינו, והייתי משפחה. קטנה מאוד. אבל הרגשתי כל כך שייכת. כל כך מוגנת.

אני מתחילה להבין שכל רגע שחשבתי לטוב, כל רגע שבזכותו אני עדיין כאן, היה רק אשליה.

ועכשיו בשביל מה. בשביל מי להישאר כאן.

התמימות נעלמת. ובלי התמימות אי אפשר לאהוב. אי אפשר לבטוח. אי אפשר להרגיש אושר.

אז בשביל מה כל זה. בשביל מה.