אנקדוטות בלשניות על עברית ישראלית

הנה מאפיין דקדוקי שבטח לא שמעתם עליו. יש שפות שבהן יש רכיב דקדוקי (מורפולוגי או תחבירי) שנצמד למילה ואומר אם היא טובה או רעה. אם הרכיב הזה (מורפמה) נצמד לשם עצם, הוא מגדיר אם זה דבר מועיל או מזיק. אם המורפמה הזאת נדבקת לפועל, היא מעידה שהפעולה הזאת מועילה (benefactive), כלומר לטובתו של מי שמושפע מהפעולה, או מזיקה (malfactive), כלומר לרעתו של המושפע מהפעולה.

באמהרית, למשל, יש זוג סיומות שמתחברות לפעלים ומעידות על אופי הפעולה. זה חוסך לפעמים משפטים שלמים. לדוגמה, אם אני רוצה לומר שהלכתי ברחוב ופתאום שוטרים הגיעו אליי, אני יכול לצרף לפועל "הגיעו" - מֶט'וּ - את סיומת היתרון "אליי-לטובתי" - מֶט'וּלִי , ואז הכוונה כנראה תהיה שהשוטרים באו לעזור לי כי הייתי בצרה; או את סיומת החיסרון "אליי-לרעתי" - מֶט'וּבִּי , ואז הכוונה שהשוטרים באו נגדי, כנראה לעצור אותי. בגדול, העיצור ל מסמן פעולות טובות, והעיצור בּ מסמן פעולות רעות.

כמה נוח, לא? אם ננסה לעשות את זה בעברית, זה ייצא משהו כמו: "... והגיעו לי שוטרים" (שזה טוב!), לעומת "... והגיעו בי שוטרים" (שזה רע).

גם בשפה שמית-אתיופית אחרת, צֶ'חָה, התופעה קיימת, רק ששם העיצורים נ או ר מסמנים פעולות טובות, והעיצורים פּ או w (וּוּ) מסמנים פעולות רעות.

עכשיו אפשר לשאול: מאיפה זה בא? ולאן זה הולך? אם התופעה קיימת בשפות שמיות, אולי גם בעברית זה היה פעם? אז זהו, שיש תיאוריה שבשפה השמית הראשונה והקדומה, "פרוטו-שמית", או אפילו לפני שהיא נולדה מהשפות שקדמו לה, היו שתי סיומות כאלה של טוב ורע. איך התיאוריה עלתה? אז זהו, שמצאו שאריות בשמות עצם בהרבה שפות שמיות - עתיקות ומודרניות - כולל עברית, ערבית וארמית, שנגמרים בעיצור ל או בּ. למשל, בעברית יש מספר לא מבוטל של שמות בעלי חיים שנגמרים בעיצורים האלה. ההשערה היא שהשם המקורי של כל חיה היה בלי העיצור האחרון הזה, ואז לחיות מזיקות הוסיפו בּ בסוף המילה, ולחיות טובות/מועילות הוסיפו ל בסוף:

הטובים: גמל, שועל, חתול, יעל, איל, רחל, גוזל, נדל...

=לעומת=

הרעים: דב, ארנב, זאב, כלב, ערצב, צב, חגב...

אבל זאת רק תיאוריה, כמובן. אין מספיק ממצאים בשביל לאשש אותה.

אנקדוטה שגיליתי הרגע, כשחיפשתי מקורות לפוסט הזה: באָמָאוָּואקָה, אחת מהשפות האינדיאניות שמדוברות בסביבת האמזונס, יש המון מוספיות כאלה מעניינות לפעלים, כולל מוספית היתרון ומוספית החיסרון. אבל הכי מצחיקה ומגניבה בעיניי היא "מוספית התסכול" (!Frustrative), שהמשמעות שלה היא "ניסיתי לעשות ולא הצלחתי", או "התייאשתי מלעשות משהו", או "זה יפגע בי ולכן לא אעשה זאת". רק צריך להוסיף -פָּאנָה בסוף הפועל, וחוסכים סיפור שלם.

בשפת אמנו הישראלית אפשר לגזור תואר הפועל משם תואר בשלוש צורות:

תגיד יפֶה "תודה", קפץ גבוה (זכר, יחיד)

להביט נכוחה, בין הפותרים נכונה יוגרלו פרסים (נקבה, יחיד)

דיברנו ארוכות, נדלק ונכבה חליפות (נקבה, רבים)

נראה לי שהצורה הראשונה היא העיקרית בשימוש כיום.

אין לי הרבה מה לומר בנושא, הגיוון שהשפה מאפשרת פשוט יפה בעיניי.

בישראלית: אותי, אותךָ, אותךְ, אותכם, (אותכן).

בעברית: אותי, אותך, אותך, אֶתכם, אֶתכן.

גזירת הנטיות בעברית היתה לפי צורת המקור. כלומר כל המילים הגזורות מהמילה אֶת (במשמעות של "עִם") ייקחו ממנה את הצורה: כשרצו דוברי העברית לגזור צורת רבים או רבות, חזרו לצורת המקור וגזרו לפיה: אֶתכם, אֶתכן. משום מה בצורות היחיד הבסיס את הפך לאות, מה שיצר סדרה לא עקבית.

גזירת הנטיות בישראלית מתבצעת לפי הצורות הרווחות וחישוב סטטיסטי של המופעים שלהן. כלומר כשאנחנו, דוברי הישראלית, רוצים לגזור צורת רבים (ואולי לפעמים גם צורת רבות), אנו חושבים על הצורות שבשימוש נפוץ אותי, אותךָ ואותךְ (לאֶת בישראלית יש משמעות אחרת, של יחסת מושא ישיר מיודע, ולא של "עִם"), גוזרים מהן את הבסיס אוֹת(כ) ומוסיפים עליו את הסיומות -ֶם, -ֶן.

שימו לב שהתוצאה של סדרת הנטיות הישראלית היא אחידה, סדירה ועקבית: אין יוצאי דופן.