יש לנו מדינה מטורפת, כשמדובר במעברים חדים של מצבי הרוח. וכך יהיה הפוסט. אנחנו רגילים הרי. אה, והוא ארוך. אבל לא 'כפת לי, הרי אף אחד לא קורא פה בכל אופן. אז כוס אמק.
שבוע שעבר היה יום השואה. השנה, אצלי, הוא היה בסימן שונה.
אחותה התאומה של סבתא שלי נפטרה, שתיהן ניצולות שואה. בהלוויה, כאשר התבקשה להספיד, אמרה סבתא שלי כי הן החזיקו ידיים והיו ביחד בתקופת המחנות, ועכשיו היא לבד. באותו הרגע, נשברתי. חשבתי פתאום על העולם שסבתא שלי והמשפחה שלה באו ממנו. כאשר הן היו קטנות, וראו את כל המשפחה שלהן נלקחת מהן, להירצח. ולא היה להן אוכל. שלא לדבר על כל המותרות שיש לנו. ואם מסתכלים על זה בצורה הזו, איזו זכות יש למישהו מאתנו להיכנס לדיכאון כלשהו??? נכון, החיים קשים מאוד מדי פעם, מכאיבים, אם זה עניינים של כסף, של אהבה, או סתם של חוסר סיפוק. אבל - לנו יש חיים. ויש לנו מותרות, אנחנו יכולים לאכול כל מה שאנחנו רוצים, אנחנו זוכים לצחוק ולשמחה אמיתית לפחות פעם בשבוע.
נזכרתי בסיפור שסבתא שלי סיפרה לנו פעם, באחת מארוחות שבת השגרתיות של המשפחה שלי. בסיפור, היא סיפרה לנו על אחותה הקטנה. כאשר באו לקחת את אמא של סבתי, סבתא של אמא שלי, למוות, האחות הקטנה רצתה ללכת איתה. סבתא שלי היתה צריכה לבחור אם להחביא אותה או לתת לילדה ללכת עם אמא. כמובן, ללא שום ידיעה בשלב ההוא של השואה כי לא הילדה ולא האמא יחזרו. אז היא נתנה לילדה ללכת. והן לא חזרו לעולם.
עוד סיפור של סבתא שלי הוא, כי בגטו, שבו כל טיפת אוכל היה שווה זהב ויהלומים, קיבלו פעם כיכר לחם. את כיכר הלחם הזו נתנה חברה קצת יותר מבוגרת של סבתא שלי (סבתא שלי הייתה בשנות העשרה בתקופה הזו) לאנשים מסביבה, כל אחד חתיכה קטנה, ביס. יום לאחר מכן, האישה הזו נלקחה אף היא ולא חזרה. כנראה שהיא ידעה כי אין טעם לבזבז את ביס הלחם הזה, בראייה אירונית ומכוערת לחלוטין.
זה סיפור אחד מעוד עשרות סיפורים אישיים על משפחה וחברים של סבתא שלי, סיפורים שנמשכים על שמונה שנים. כוח בלתי ייאמן נדרש מהאנשים האלו בתקופה ההיא - שהצליחו לשרוד דברים שגורמים למה שמכניס אותי ואתכם לדיכאון להתגמד לגרגר אבק. כאשר אני חושב על זה, אני אומר תודה על כל מה שיש לי. תודה שאני חי עם המשפחה שלי, שלא מושלמת אבל מדהימה, שאני זוכה לצחוק עם חברים שלי, ואפילו לריב ולהתווכח עם אנשים על השטויות הכי מגוחכות. אני אומר תודה שיש לי את כל הלחם שאני רק רוצה. ובסוף, צרקיך להגיד תודה על החיים שלנו, כי הם הדבר הכי קדוש והכי בסיסי שיש לנו ביד, אפילו שלפעמים אנו מזלזלים בהם.
מכבי תל אביב אלופה!!!
האמת, אנחנו צריכים להיות די אפאתיים לזה, אבל זה עדיין משמח.
אתוודה: אני לא מעריץ מספר אחד. בכלל, אני לא אוהד גדול של ספורט לאומי לסוגיו. בדרך כלל, זה אפילו משעמם אותי.
אבל - לראות מדינה שלמה מתאחדת מאחורי משהו, יש בזה משהו שמח. וסוחף. ואני חייב להיסחף אחרי זה, כי בין כל החרא, הקטן והגדול, אין לנו הרבה דברים ממש גדולים שכל המדינה יכולה להיסחף מאחוריהם - בשמחה. יש הרבה דברים עצובים שהמדינה שלנו מתאחדת סביבם, אבל לא דברים שמחים.
אז כן, אני שמח שמכבי זכתה. אפילו אם זה רק לראות ליום אחד מדינה שלמה מאוחד ולא שסועה וקרועה, מאחורי דבר אחד. אפילו אם הוא די דבילי.
עדיין - זו שמחה, והיא יקרה מפז.
מחרתיים יום הזיכרון לחללי צה"ל ומערכות ישראל.
לכל אחד יש משהו שהוא אוחז בו במיוחד ביום הזה, ומעלה אותו לעצמו. לכל אחד היום הזה מסמל משהו שונה לחלוטין. יש אנשים שהוא מסמל גאווה מהולה בעצב, יש אנשים שהוא רק עצב, יש אנשים שהוא יום אחד בו הם רואים את כל המדינה מתאחדת עם העצב היומיומי שלהם. אבל זה יום חשוב לכולם.
אצלי, יש שני דברים אישיים משמעותיים שאני מהרהר לגביהם, ואלפי דברים משמעותיים אך כלליים.
אחד, זה אח של אמא שלי, שנספה בתקופת מלחמת יום כיפור. הרגילו אותי כי אנחנו משפחה שכולה, למרות שאני מכיר את אריה רק מסיפורים ומתמונות. קשה לי להיות באבל אמיתי על דוד שלי, מאחר ולא הכרתי אותו באמת. אבל אני תמיד רואה את סבתא שלי, אתא אמא שלי ואת אלמנתו של אריה, וזה כואב. והכאב שלהם נוגע בי.
הדבר השני, הוא משפחת סחייוסחודר. משפחה של חברים של אבא שלי. מוטי ז"ל, היה חבר מאוד קרוב של אבא שלי, שעזר לו המון בתקופות שלא היה הרבה מי שיעזור. מוטי, אישתו צירה ושלוש מילדיהם נהרגו בפיגוע בסבארו באוגוסט 2001. אני חושב על הפיגוע הזה המון, והוא מסמל נקודץ מפנה בהמון תחומים בחיי. וביום הזיכרון המחשבה הזו עולה.
אלו שני הנקודות האישיות שלי של יום הזיכרון, אבל אני חושב על דברים אחרים. אני חושב על חברים טובים שאיבדו את חבריהם ואני מרגיש את הכאב שלהם, אני רואה את השמות של כל אלו שנהרגו אם זה בלחימה על קום המדינה, בלחימה על הגנה על המדינה, או סתם כי הם הלכו למסעדה ונתקלו בחיות מופרעות שפוצצו את עצמם. והיום הזה באמת ממלא בי כאב, כי מוות, ומוות צעיר במיוחד, הוא מכאיב ומיותר.
ואני גם מצדיע לכל האנשים שמתו כדי לתת לנו חיים קצת יותר בטוחים במקום המטורף ביותר בעולם.
אז - אני מדליק נר מדומה, ונר אמיתי בלב ואומר יהי זכרם ברוך לכל האנשים הללו, הקרובים אלי יותר ופחות.
יום העצמאות!!!!
ושוב - שמח. יום העצמאות זה חג שתמיד עורר בי רגשות חיוביים עזים. זה חג שאנשים באמת שמחים בו, ומסיבות טובות.
למרות כל הבעיות, אנחנו חיים במקום לא רע. ואפילו אם אתם חושבים אחרת, תחשבו רגע איפה נמצאים מרבית האנשים שאתם אוהבים ושיקרים לכם, מרבית האנשים שמצחיקים אתכם ועושים לכם טוב. לא יודע מה התשובה אצלכם, אבל אני מאמין ומקווה שכמו אצלי - זה במדינה שלנו, מדינת ישראל.
אז - יום עצמאות שמח שמח שמח, תשירו תרקדו ותאכלו הרבה בשר! :-)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
