היום בעבוד כרגיל היה יום מעיק...

השעון המעורר צלצל כרגיל ב-5 בבוקר אבל החלטתי שאני יעצום עיניים רק לעוד דקה ואז אני אקום, כשפקחתי אותן כבר היה 5:35, עשר דקות לפני שאני אמור לצאת לרכבת אחרי התלבטות קצרה החלטתי לקום ולהתארגן מהר ולא להמשיך לנמנם ולתפוס את הרכבת הבאה. למזלי אכן הצלחתי להתארגן תוך 10 דקות והגעתי לרכבת בזמן וכך התחיל לו עוד יום של עבודה... כמו כמעט כל יום בחצי שנה האחרונה.

לקום ב-5 בבוקר זה מתיש נורא לא חשוב כמה ישנתי לפני. אפילו בצבא קמתי יותר מאוחר מזה... ממש התעללות בבני אדם חפים מפשע...

בכל אופן היה יום כמו תמיד הרבה כאבי ראש והרבה זריקות אחריות (עליי כמובן). בקיצור אחלה בחלה של יום. שנגמר, תודה לאל, ב-18:15 כשחזרתי הבייתה...

היום בעבודה היה אצלנו איזה טכנאי מחשבים שהתקין איזה תוכנה וסתם ישבתי ודיברתי איתו והוא אמר שאני מאוד דומה בתחומי התעניינות שלי לאחיו ושהוא חושב להכיר בינינו. אמרתי לו שזה לא אפשרי כי יש לי חבר. אבל עמוק בפנים דווקא חשבתי שאולי כדאי לי להכיר אותו... אולי יצא מזה משהו טוב..

זה דיי מגיעל מצדי לחשוב ככה כשיש לי חבר, כאילו אני חושבת שאני חייבת לו להחליט כבר מה קורה. או שאני אוהבת אותו

או שלא ואז אני צריכה להפרד ממנו ולתת לו למצוא משהו אחרת שתאהב אותו כמו שמגיע לו ותיהיה מאוהבת בו ובטוחה באהבה שלה כלפיו ב-100%.

אבל זה קשה... עד אליו לא היה לי חבר רציני ומעטים הבנים שהתחילו איתי (עם לא סופרים ערסים מפגרים זה אפילו עוד פחות)

ואני נורא מפחד להשאר לבד. שנאי אף פעם לא אמצא עוד חבר ואני תמיד יהיה לבד... זה גם קשה לי כי יש לי רק חברה אחת והיא כל הזמן בלימודים ככה שאם אנחנו ניפרד אז רוב הזמן לא יהיה לי אף אחד להיות איתו. אני יודעת שזה הכי אנוכי בעולם וזה כואב לי שזה המצב אבל אני פשוט לא מסוגלת להביא את עצמי להפרד ממנו. אני מניחה שזה יקרה במקודם או במאוחר, כאילו אין ברירה המצפון שלי כבר משגע אותי. רע לי שאני לא כנה איתו ושאני כזאת אנוכית... אבל אני לא יודעת מה לעשות, אני מפחד שאם לא הוא אז אף אחד. השורה הזאת הזכירה לי את עברי לידר, שזה קצת משעשע כי אם אני זוכרת נכון את המילים בשיר עם השורה הזאת "אם לא היא אז אף אחת" הוא דווקא אומר שאם זה לא זה אז עדיף להיות בלי (לפחות זה מה שאני הבנתי מהשיר).