היו ימים שאחרי תקופה ארוכה שהייתי נכנסת לכאן הייתי מוחקת את מה שרשמתי,
מוחקת מהכל, מוחקת הכל, כמו שהיית אומר לי כל הזמן איך את מוחקת הכל בשנייה, אז פשוט ככה,
נכנסת מוחקת, ולא זוכרת כלום.
אחרי תקופה ארוכה של לבד, ותקופה ארוכה של ביחד... חזרת שוב ואמרת כמה השתנת, כמה הבנת את הטעויות שלך,
כמה אתה מצטער, וכמה הכל לא חשוב חוץ ממני...
והנה אני שומעת את המילים שלך, ונכנעת, שוב.. נופלת לזרועותייך, מעניקה לך את כל כולי,
מחזירה לך את הלב שלי, את מה שנשאר ממנו, חתיכות חתיכות, ואפילו כמה חסרות, אבל לא מצטערת, כי אתה כאן,
שוב איתי שוב שלי, וכולם מסביב, תומכים, אוהבים, ואיתי... מקשיבים, אוהבים, והולכים איתי צעד צעד...
ואחרי תקופה של עוד ביחד, לא סתם תקופה, עוד שנה שלמה אפילו קצת יותר,
מנסה להסתיר את האמת, שאתה אותו אחד, מנסה להבין, להיות שם בשבילך ולתמוך בכל צעד שלך, ללכת איתך יד ביד.
ושוב, אכזבה אחר אכזבה, כישלון שלך- כישלון שלי.
לא מצליחה להבין איך בן אדם זורק לפח בכל פעם מחדש הזדמנויות, בלי לנצל אותם, בלי לנסות בכלל..
דפוס חוזר, משהו מטורף... חודשיים מושלמים והחרא שוב צף.
אז אמרתי לא פעם, כמה אתה חושב שאוכל לשמוע את המילים האלה, את הזלזול שלך, את כמה שאני מוותרת, שאתה מצידך אפילו לא מנסה.
אז הרגשתי לראשונה איך זה שמים הגיעו עד נפש,
אז פעם ראשונה, שאני שלמה עם עצמי...
ואתה תמשיך לחפש.
אני כבר לא כאן יותר, לא איתך, לא לצידך.
פספסת.