"פעם תורי לאהוב, ופעם תורך.."

תקופות כאלה שהמילים לא יוצאות מהפה,

שהרגש לא מתבטא, שיש תחושה שכבר אפילו לא קיים.

לא אהבה, לא געגוע, לא שמחה, לא כאב.

כאילו הכל רגיל,

עוברת את היום כי צריך,

מנסה לאהוב, כי ככה כולם- אוהבים.

מנסה להיזכר, כי זכרונות זה דבר טוב.

לא זוכרת דבר, לא מרגישה דבר.

תקופה טובה אולי פחות,

אין דרך להגדיר אותה.

אז לא חסר אנשים שינסו לגרום לך לחייך,

תמיד יש אחד אולי אפילו יותר, שינסה להתקרב.

אבל אני, כמו שאני,

מראה לכולם כמה הכל פשוט ומסבכת לעצמי הכל.

אז כן, מקסימום הכי גרוע דברים יהיו טובים,

במקרה הכי גרוע הכל ישאר אותו דבר.

הרבה מחשבות על העבר,

על כמה למדתי, חוויתי, כאבתי, אהבתי, והיום זה רק דברים שהיו.

חוסר אמון גדול שנשאר בי.

אין געגוע,אין רגש, אין כאב.

רק תחושה של אהבתי יותר מידי, נתתי יותר מידי, וויתרתי יותר מידי.

והיום אני איפה שאני היום.

אגואיסטית, אנטיפתית, ואולי נותנת סתם השליות לאנשים שאולי אני אפילו לא רוצה בחיי.

כבר אין בי מקום לאהבה.

אז אומרים לי שמי שטוב אליי, וכיף לי איתו ואומנם אין לי רגש אז זה האדם שאני צריכה לנסות להיות איתו,

שיום אחד אולי אני יצליח שוב לאהוב,

שיום אחד שוב אתן את כל כולילאדם שבאמת יהיה שווה את זה.

אבל אף אחד לא מבין כמה לקחו ממני,

לקחו, וזה לעולם לא יחזור.

שברו לי את הלב אחרי שלמדתי לפתוח אותו,

ריסקו אותו ואותי לרסיסים.

אז מה שווה כל זה.

ואנשים מדברים, מבטיחים, ואחרים מאמינים, מצפים.

אבל מילים עפות עם הרוח,

כלום לא נשאר.

רק צער, קצת כאב ואפילו חרטה.