שוב שוכבת במיטה עם כאבי בטן מטורפים של אחרי בולמוס.
אני אחרי ניתוח, מה שלא מאפשר לי להקיא, בגללו אגב כבר הפסקתי לעשן, ואני כבר שבוע ימים בבית, משועממת, מתוסכלת, מנסה שלא להתפתות לאכילה. וזה קשה, כל כך כל כך קשה.
שאני מרגישה ששמנתי, אני אטומטית מרגישה פחות יפה.
מספיק סהר, ממחר, את מפסיקה לבלוס, בבקשה אני מתחננת, את יותר חזקה מזה את מסוגלת!!! מה זה אוכל?
Nothing taste as good as skinny feels.
תזכרי את זה, תשנני את זה.פליז.
די להגיע למצבים של לשכב במיטה לבכות ולשנוא את עצמך.
הפעם זה לתמיד, הרווח ברגליים יופיע, לא תצטרכי להסתובב יותר עם חצאיות, הבטן תשתטח לחלוטין, בלי שומן מיותר, בלי שנאה עצמית.
רק רזון, דמייני סיטואציות, חורף עכשיו, סריגים גדולים וגינס צמוד, תני לרגליים שלך להסגיר את הרזון שלך.
גם בטרנינג תראי טוב, גם סתם לשבת בחוץ, להרגיש את עשן הסיגריה משתחרר לאוויר העולם. ואת רזה, קלילה, מושלמת.
בבקשה תני לסיטואציות האלה להתקע בראש שלך, אל תשכחי אותן, אל תכנעי לאכילה מיותרת, הרי מה זה ייתן לך, כמה דקות נחמדות שמובילות לכמה שעות סיוט!!!!!
נקווה שזה הפוסט האחרון המאוכזב שאכתוב, מקווה, מתפללת, ברמה שקשה לתאר במילים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
