אני שוכבת במיטה ומרגישה שאני עוד מעט מתפוצצת מעצמי, רצון מטורף לשתף מישהו, אבל אני פחדנית אז אני מוצאת את עצמי כותבת לעצמי, ומקווה שגם אתם, אנשים שאני לא מכירה מאחורי המסך תקראו את זה, אולי תזדהו, ואני ארגיש משהו, אולי פורקן.
קוראים לי סהר, בת 18 לפני גיוס.. מאז שאני זוכרת את עצמי אני מתעסקת במשקל ודימוי עצמי. רק כלפי פנים כמובן, אם הייתם רואים אותי כלפי חוץ, הייתם חושבים שאני מפוצצת ביטחון עצמי, כל הזמן מחוייכת צוחקת, יוצאת מלא.. אפילו הייתם חושבים שאני קצת סנובית(באמת שאני לא, אני הכי חברותית בעולם).
כלפי פנים הסיפור קצת אחר, אני שונאת כל פיסת שומן מיותרת בגוף שלי.
תראו, אני אהיה כנה, לא עברתי איזו ילדות קשה, להפך תמיד הייתי מוקפת חברים, ההורים שלי הכי מדהימים בעולם, מעולם לא שמעתי "לא".
אני גרה בבית גדול, יש לי רישיון, אני מברמנת. אני לא שמנה, בכלל, די רזה הייתי אומרת, אבל לא מספיק, בעיני בכל אופן.
כל היום ההתעסקות במשקל וסביב הגוף שלי.. וואו.. זה שובר אותי. זה התחיל כבר מהיסודי אני זוכרת כילדה הייתי אומרת לעצמי "היום אני לא אוכל כלום וככה אני אהיה רזה!" לפעמים זה היה מצליח לי אבל ה'בום' היה מגיע בארוחות שישי, או סתם אחרי בית ספר שהייתי טורפת את כל הבית..
הבולמוסים שלי הם המחלה שלי, הם חלק ממני, הם מאז ומתמיד. כבר כמעט עשר שנים.
אף פעם לא הייתי מקיאה או נוקטת באמצעי "טיהור" כמו משלשלים, הדבר היחיד שהייתי עושה זה צומות.. וככה הגלגל בולמוס צום בולמוס צום.. היו לי תקופות שהייתי אוכלת מסודר ובריא, ובווום שוב תקופה של בולמוסים, בולמוסים כל כך מטורפים שלא היו מביישים גם נהג משאית בן 40, בולמוסים עד שהיה לי קשה לנשום, עד שהרגשתי שהגוף שלי לא עומד בזה, שאם אוכל עוד פירור העור שלי יקרע!
לא אשקר, ניסיתי כמה פעמים להקיא, אך ללא הצלחה, כל פעם יצאתי מהשירותים עם איפור מרוח, עיניים נפוחות, בוכה, מתוסכלת, שונאת את עצמי, נשבעת שלא אגרום לגוף שלי לעבור את הסבל הזה שוב לעולם.
זה מעגל שלא נגמר, הבולמוסים לא נעלמים, לפני שבועיים הגיע הקש ששבר את גב הגמל, אחרי כמה חודשים שהצלחתי לאכול כמו בן אדם, בולמוס אחד ארור הרס לי הכל, הייתי לבד בבית, רצתי לשירותים ונשבעתי שאקיא הכל גם אם הכבד והמעיים יצאו יחד עם האוכל.
לקחתי מברשת שיניים, ואחרי כמה נסיונות שדחפתי אותה עמוק עמוק, הצלחתי.
הייתי שם אולי שעה, לא ויתרתי ולא הפסקתי עד שכבר התחלתי להחנק... אבל ההרגשה, ווואו ההרגשה, עילאית.
אופוריה מטעה של שליטה שממלאת אותך וחולשה בו זמנית.
אני מודעת לכל החסרונות, ומנסה להמנע מזה, אבל הצלחתי!!!!!!! ואני יודעת שאני נכנסת פה למשהו שאצטער עליו... זה הולך להיות אסון.
אבל לעת עתה אני רגועה, שנגיע לגשר נחצה אותו, וכמובן נשתדל להמנע- טוב להמנע זו מילה גדולה, בשבילי אפילו ענקית.
לצמצם בולמוסים.
זה היה פוסט פריקה ראשון וחופר ובערך סיפור חיי ככה שאם לא קראתם הכל, הכל טוב חחחחח, ואם כן, תודה לכם, מבטיחה שלא לחפור ככה בבאים.
שלכם, סהרונת.
אה ואני עובדת על העיצוב והכל, ייקח קצת זמן כי אין לי כ"כ הרבה זמן. מבטיחה לסדר הכל שיהיה נעים לעיניים
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
