היו לי כמה כאלה השבוע, פעם אחת הקאתי, אשכרה בפאקינג שירותים של הבסיס. יום אחרי כבר לא הצלחתי, הגרון וכל הפה כאבו לי, הריפלקס נעלם.
אחרי הקאה אינטנסיבית הריפלקס פשוט נחלש או נעלם לי, כלומר לא יכול לצאת מצב שאני אקיא יום אחרי יום. כאילו הוא מגביל אותי "פעם בשבוע ביץ' ". באיזה שהוא מקום זה חיובי, כי אם יום אחרי זה אני שוב בולסת (מה שקרה אתמול) אני פשוט עוצרת בשלב מסויים, כי אני פאקינג לא יכולה להוציא את זה.
אז פשוט לא אכלתי כלום מאתמול בסביבות 12 בצהריים.
אני חייבת להתנער מהמחשבה הזאת של "אוי, אכלתי פרוסת עוגה, זה לא בריא, זה משמין, אז כבר נאכל את כל העולם וניפטר מזה אח"כ" כי אני לא באמת נהנת מהבליסה הזאת, אני אוכלת דברים שלא מחייב שטעימים לי בכלל, העיקר לאכול, ואם אין לי אוכל זמין, זה לקנות, שזה בזבוז מטורף של כסף במיוחד פה בצבא שאני חייבת כל שקל.
ואז מגיעה ההרגשה המגעילה של ההתפוצצות, וכל התהליך של להקיא, ורוב הזמן לא הכל יוצא, ואני מרגישה רע ומסריח, והפנים מתנפחות, וההרגשה שמלווה אותי וחותכת לי כל פיסת שפיות בראש לא נותנת מנוח כל היום, והכל הופך להיות קיצוני, "זהו הרסתי הכל" "זהו מחר אני קמה עם בטן שמנה וירכיים עצומות". זה לא שווה את זה, זה לא כיף לי, זה גומר עלי. אכלתי משהו שנתפס כמשמין, לא סוף העולם, זה לא מה שיהפוך אותי לשמנה, למה קשה לי להחזיק במחשבה הזו. בדר"כ לשם אני בורחת כשמשהו מטריד אותי או יושב עלי, לאוכל, ואז זה תופס את המקום של מה שהטריד אותי וכל מה שאני חושבת עליו זה רק לאכול ואחר כך על להקיא ואחר כך על איזו טעות עשיתי. אני צריכה פשוט לשבת שם ולהתמודד עם המחשבות.
אני צריכה לעבור את התקופה המסריחה הזאת כמו גדולה.
לא להסתכל על אוכל כאילו לא יצא לי לאכול את זה שוב לעולם, בסופו של דבר אני מצטערת רק על דברים שאני אוכלת, ולא על מה שלא.
לפחות מחר בית, סופש, חבר שלי, מנוחה, לא לחשוב על כלום עד יום ראשון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
