מנטלית כל כך קשה לי פה, שהפיזית כבר נהיה שולי.
לא יכולה יותר בבסיס הזה, אני לא הולכת לשירותים, האוכל לא מסודר לי לא בריא לי. האנשים לא אהובים במיוחד, הכל אינטרסנטי.
אתמול כבר לא יכולתי עוד, בשיעור של הנשק איך שהמפקד צעק לי "סהר" התחילו לרדת לי הדמעות. ניסיתי לעצור אותן, בחיי.
ללא הצלחה, והבכי היה כל כך אמוציונלי והיסטרי, כשכולם שאלו מה יש לי אמרתי שכואבת לי הבטן. ואני בוכה ובוכה וקשה לי להפסיק, ובסיס שלם לא מפסיק לשאול ואני רק מייבבת שכואבת לי הבטן, רציתי להתקפל לכדור קטן ולצרוח שכואב לי הלב, שהנפש שלי מרוסקת מנופצת לרסיסים וכל רסיס ורסיס שורף לי בחלק אחר בגוף.
רק רציתי להיות במיטה, בבית, עם מישהו שאכפת לו ממני ולבכות בלי הפסקה, לפרוק כל מה שיושב עלי, ויש לי את המישהו הזה, אני מוקפת באנשים כאלה, אבל אני פשוט לא מסוגלת לפרוק את זה, לא יכולה לחשוב על עצמי מספרת את זה למישהו, שפתאום לא יבין מאיפה זה בא אלי ושאני סתם מגזימה, כי אני לא מראה את זה כלפי חוץ. אבל במפנים אני סובלת כבר שנים, נכון לחצי השנה האחרונה זה החמיר ברמות. אני לא יודעת מה לעשות, כל כך הרבה יושב עלי.
אני מפחדת לאכזב את כולם, שאני לא טובה מספיק, שאני לא באמת אהיה קצינה כי אפילו את הטירונות הזו אני לא מצליחה לשרוד, את חבר שלי שאני לא אהיה מספיק יפה ורזה בשבילו. בשביל עצמי.
בפועל הוא כל היום אומר לי כמה שאני הכי יפה ומדהימה בעולם ואסור לי להשתנות, כשאני מרזה הוא כועס. אבל אני לא באמת מאמינה, למה קשה לי כל כך להאמין? איך אני מתקנת את עצמי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
