המודעות לשריטה שלי סביב האוכל היא כבר 10 שנים בערך.
אני לא יודעת מתי אני באמת רעבה ומתי לא, לא יודעת להתנהל נכון עם אוכל, לא יודעת לקבל את זה שאני אוכלת משהו סתם להנאה שלי.
מודעות יש, תמיד הייתה מונחת אי שם בסביבה.
אבל עכשיו, ברגע זה, אחרי ארבעה ימים של בליסה מטורפת, שהגיעה למצב שאני כבר לא מצליחה להקיא לא משנה כמה עמוק אני דוחפת או כמה חזק אני לוחצת, אני שוכבת במיטה, מרגישה איך כל מה שאכלתי משפיע על הגוף שלי בצורה אכזרית ומכוערת, והמודעות שורפת לי.
מודעות כזו שמחלחלת בתודעה, בכל נים ונים בגוף, פתאום אני רואה הכל מנקודת מבט שונה. ההפרעה הזו השתלטה לי על החיים.
*אסור לדבר לידי על משקל או דיאטה, אפילו כשזה לא מכוון אלי, מספיק שמישהו מעיד על עצמו "אני בדיאטה" זה מכניס לי עצבים או ישר אני מנסה להעביר נושא.
*כמובן שאסור להעיר לי על המשקל או על הגוף שלי בשום צורה שהיא לטוב או לרע.
*אם אני אחרי התקף והבטן שלי נפוחה אני פשוט נמנעת מהכל, לא יוצאת, מבטלת תוכניות, מסתגרת בחדר, אני מסוגלת להסתגר ימים עד שאני ארגיש קצת "בסדר" עם עצמי. פספסתי את היומולדת של אחותי בגלל זה, יציאות, ישיבות, מסיבות, כל כך הרבה דברים.
*אם לא הצלחתי להקיא אחרי התקף, או שחרגתי קצת יותר מהאכילה אני נהיית עצבנית, לא נעימה, מתפרצת על הכל. אתמול יצאתי על החברה הכי טובה שלי, הכי תמימה ומדהימה שלי, בגלל כלום, באמת סתם הערה מפגרת.
*אני מסוגלת להמנע מיציאית וישיבות רק בגלל שיש שם אוכל, פשוט לא להגיע.
*אני משקרת ומתרצת לכולם כדי לא לאכול, "כבר אכלתי קודם", "אני מפוצצת אכלתי בבית" וכו'.
אני עצובה, ואני מותשת, ואני רעה, ושקרנית, ואובססיבית וסתומה ושמנה וזקוקה לעזרה. אני חייבת לצאת מזה אני חייבת, נמאס לי.
הבנתי את הסיבה לפוסט הקודם, אני לא מצליחה לפתח תלות באף אחד כי כבר פיתחתי תלות במשהו, במערכת היחסים שלי עם ההפרעה שלי, היא מכתיבה לי את החוקים, היא הדבר הכי מרכזי בחיים שלי, קשה לי לתת מקום לדברים אחרים בחיי.
אני כבר מותשת מההתשה, מותשת מלחשוב רק על זה, מותשת מלבכות מעל האסלה או על המיטה, מותשת מהחיים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
