כבר שלושה ימים של בולמוסים לא פוסקים.
הראשון בשבת שחזרתי מחבר שלי, השני אתמול, ואחרי שניהם לא הצלחתי להקיא, לא משנה כמה עמוק דחפתי, כאילו הגוף התרגל וכבר אין רפלקס הקאה, בנוסף לזה יצא לי דם..
היום, עכשיו, ברגע זה, אני שוכבת במיטה משהו כמו שעה אחרי בולמוס.
החלטתי שהיום לא אקיא, ניתן לגרון להחלים ואולי הוא יחזור לעצמו.
אבל ההרגשהה הזאת שכל האוכל הזה בפנים ומתעכל לשומן, זה שורף אותי!!!קשה לי!! אני מיואשת.. הדבר הזה כל ההתעסקות הזאת גומרת אותי פיזית ונפשית.
הלוואי הייתה לי את היכולת לאהוב את עצמי כמו שאני, אבל לאאא ! אני חייבת לצאת פרפקציוניסטית סתומה.
זה מוריד לי את החשק מהכל.. לא רוצה לצאת לא רוצה להפגש עם חברים, אם הבטן לא שטוחה כמו קיר והרווח בירכיים לא מופיע, אז אני לא יכולה ללבוש ג'ינס סקיני, או חולצת בטן, ואני מרגישה שמנה, ואם אני מרגישה שמנה אני מרגישה מכוערת ולא מושכת..
כל כך כל כך רע לי.. אני חושבת על זה לפחות 90% מהיממה, אני רוצה להגיע לגוף המושלם, אני רוצה לאהוב את עצמי, אני רוצה לעשות מה בזין שלי בלי להתחשבן על כלום, בלי שזה ישב לי על המצפון ויאכל לי את הלב.
ומגיע הבולמוס, ואת נשברת, את מרוסקת, עוד פעם זה קרה, מטומטמת, עוד פעם מעדת, מתי תלמדי??
ואת שוכבת על הרצפה ליד האסלה בשירותים, רוצה לנקות ממך את כל הזוהמה, בידיים מלוכלכות וגרון פצוע, ובוכה, לא מפסיקה לבכות, מתפללת שיבוא מישהו ויעזור לך לצאת מזה.
המישהו הזה יכול להיות רק אני, אבל זה קשה יותר ממה שנדמה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
