בעוד אני הולכת כדי להוריד קלוריות מיותרות במושב שלי, אני נזכרת בחיי לפני כמעט שנה.

בדיוק התחלתי עם אנה ורציתי להיות גם מיה. כבר עישנתי קצת באותו זמן, אז לקחתי איתי כמה סיגריות.

הלכתי בדרך שאני הולכת בה עכשיו בניסיון למצוא מקום להקיא בשקט. פתאום עלה בראשי- ליד הזולה של כמה מהמושב בגילי יש שטח נהדר! לא ממש הייתי בקשר עם אותם אנשים, במיוחד כי הם התעללו בי ביסודי, אבל כשהתחלתי לעשן החלטתי להתגבר על זה וללכת לזולה שלהם. זה גם היה בסדר מבחינתם, הם ראו אותי מעשנת ליד המגרש כדורסל בלילה אחד שהם שיחקו.

ניסיתי להקיא לפני אותה הליכה, אבל לא ממש הצלחתי בזה.

באותו יום עלה בראשי רעיון; כשאני מצחצחת שיניים אני גם מנקה את הלשון; כשאני דוחפת את המברשת מספיק עמוק, כדי לנקות הכל, כמעט יש לי רפלקס הקאה (אני עוצרת אותו). 

חיכיתי לאחר הצהריים ולקחתי איתי מברשת שיניים.

גם באותה פעם לא הצלחתי. הייתי כל כך מאוכזבת... כל כך רציתי להקיא.

אחרי אותו יום הבנתי שאני לא מסוגלת להקיא מרצון.

הבנתי שאני לא יכולה להיות מיה. והאמתי שאני שמחה על זה. כל מי שדיברתי איתה על מיה (שהן מיות) אמרה שזה חרא כי היא השמינה הכל חזרה והרבה יותר (ולמרות זאת רובן עדיין מיות).

אני שמחה שאני לא מיה. באמת.

חוץ מהפעמים שאני טוחנת ושונאת את עצמי כל כך ורוצה פשוט למות.

באותם זמנים (שלאט לאט נעלמים למזלי) אני הייתי רוצה להיות מיה ופשוט להקיא את כל מה שאכלתי.