וואו, 11 ימים. בשלושה ימים האחרונים אכלתי מעולה. מנה אחת בכל ארוחה, בלי לקום לקחת עוד. 4 ארוחות ביום. מסודר. היום אפילו לא הצלחתי לאכול בצהריים, אז הייתה לי הפסקה של שש שעות (!!) בין ארוחת הבוקר לצהריים. וחזרתי הביתה, ולא היה לי בינג'. אפילו שראיתי סרט. וזה מטורף בשבילי, כי סרטים או סדרות או ספרים זה טריגרים רציניים. אבל לא, מנה אחת וזהו. ואז פשוט ישבתי לראות את הסרט. שתיתי תה. זהו. 

בימים האחרונים ממש קשה לי נפשית, והייתי בטוחה שזה יגרום לי לבינג'ים רציניים. אבל לא, אני פשוט רצת עצובה. קצת עייפה. הלב שלי קצת כואב, ואני לא מצליחה לישון בלילה. ולמרות שאני על מעט שעות שינה בלילות האחרונים ואני עייפה ממש, אין בינג'ים. אין אפילו דחפים. כלום. זה לא שאי מתבגרת על הדחף לבינג', פשוט אין לי אחד. לא קיים. ואם כן, הוא ממש חלש. אני באמת לא יודעת איך זה עובד, הלוואי שהייתי יודעת. הלוואי שהייתי יכולה להצביע על משהו ששינה לי את החיים. אולי רק העניין של לנסות בכל הכוח, וכשלא מצליחים לנער את האבק ולקום על הרגליים שוב בכל הכוח. בלי להתעכב על נפילות, אבל לחגוג נצחונות. הלוואי שזה לא יברח לי. הלוואי שזה הסוף של הבינג'ים האלה לנצח. הלוואי שלא יהיה עוד יום אחד שבו אני לא אוכל לנשום מרוב שאני מפוצצת, או שאני אתבייש לצאת החוצה בגלל שהבטן שלי נפוחה. 

אני עוד טיפה אובססיבית לגבי המשקל שלי. אין משקל בבית, למזלי, אבל אני מודדת כל בוקר בגדים באטרף. כן, יש בגד שיושב עלי הרבה יותר טוב. שלחץ קודם, ועכשיו ממש לא. וזה עוד יותר גורם לי להתחרפן ולהיות אובססיבית. כי הנה, אני מרזה. ואני רוצה עוד. ואני רוצה לא לאכול ולהרגיש את הבטן נדבקת לגב. אז אני מזכירה לעצמי בעדינות שאני רוצה להיות בריאה, שנמאס לי מההפרעות אכילה האלה, לא משנה מאיזה סוג. הזכרתי לעצמי שלקח לי הרבה זמן להפסיק עם הצומות הארוכים האלה או עם הספורט האובססיבי. שגם השברי מאמץ והסחרחורות לא היו שווים את זה והפריעו לי לחיות, בדיוק כמו הבחילות וכאבי הבטן. אז לא, אני לא רוצה להיות רזה. אני רוצה להיות בריאה נפשית ופיזית, בלי שטויות.